טוב, אני לא מצליחה לראות את ההודעות

..אז אני פשוט אכתוב את השאלה, בתקווה שתראי אותה מתישהו. ...איך להתחיל? אני סובלת כבר די הרבה זמן מאנורקסיה. את בטח מכירה את התהליך, בהתחלה הכחשתי את הבעיה, אח"כ הודיתי אבל טענתי שהכל בשליטה, אח"כ הייתי גאה בזה... העניין הוא, שבזמן האחרון נגררתי "איכשהו" למעגל ההקאות, ואני לא ממש מצליחה להשתחרר... אין לי בולמוסים, ולמעשה רוב ההקאות שלי הן של מעדן או תפוח...די פתאטי, אבל אין לי שליטה על זה. כשקראתי שאת הצלחת להתגבר ולהישאר "נקייה" כ"כ הרבה זמן, חשבתי שאני חייבת לשאול אותך איך עשית את זה, כי אני אישית ניסיתי המון פעמים, בכל מני דרכים...ונכשלתי. אני רוצה להבהיר: המצב שלי הרבה יותר טוב משהיה, עליתי במשקל ואני בכלל לא בסכנת חיים. למעשה, אני לא מאוד רחוקה ממשקל היעד... אבל אני לא בריאה, וזה מפחיד אותי עוד יותר. פתאום אני קולטת, שאני בקלות יכולה להמשיך "לסחוב" כך עוד הרבה שנים, ולהרוס את כל מה שעדיין נשאר תקין, איכשהו, בחיי... אני אשמח לשמוע את הסיפור שלך, איך את הצלחת. אולי אוכל להיעזר בו במאבק האישי שלי... תודה.

לסתם מישהי, היי, שלושה דברים לפני שאני אספר לך על עצמי - דבר ראשון, את בכלל לא סתם מישהי, את מיוחדת בפני עצמך, קראתי דברים שלך ואני אחר כך אתייחס אליהם. דבר שני, אני לא כועסת על אתמול בלילה, סתם כבר הייתי עייפה ולא הבנתי למה את לא מגיבה, והימים האחרונים שלי קצת קשים, אז התנתקתי. דבר שלישי, מנפלאות האתר והאינטרנט, הדף לא מרפרש את עצמו כשמגיעה הודעה, אז אם את מחכה לתשובה ממישהו, את צריכה ללחוץ על הכפתור של Refresh שמופיע למעלה במסגרת של האקספלורר. זהו, ועכשיו על עצמי - אז איך הפסקתי בעצם להקיא ? אם מתחילים מההתחלה אז היה לי חודש ראשון של טיפול די קשה, יומיים לא הקאתי, ארבעה כן, יום לא, שישה כן, וככה התנדנדתי בהתחלה, עד שהחלטתי שאני עוזבת את הטיפול, כי לא יכולתי ללכת למטפלת שלי כשאני מקיאה. זה היה מין קו אדום שאני הגדרתי לעצמי או הקאות או טיפול. יום ראשון אחד בלילה איבדתי תקוה, התייאשתי, הרמתי ידיים, התקשרתי אל המטפלת שלי ואמרתי לה, שאני עוזבת, שאני אחיה ככה כל החיים, עם עשרה בולמוסים ביום, ועשר הקאות ביום, וזהו, שאני מיואשת, שנמאס לי מהחיים האלה, ושתלך, שאין לה עם מי לעבוד, שאני גמורה. הגעתי אליה באותו יום בעשר בלילה ל"פגישת חירום", עם כל ההיסטריה, הבכי, הייאוש וחוסר התקוה, עם הפיג'מה, מפוררת ומרוסקת כולי, וניסיתי לשכנע אותה שתלך, שתעזוב אותי בשקט, שתיפטר ממני עכשיו כל עוד היא יכולה, כי אין לי תקוה, סיפרתי לה שגם עכשיו כשאני יושבת אצלה, כל מה שאני יכולה לחשוב עליו זה רק איזה סופר פתוח כדי שבדרך חזרה אני יוכל עוד לעצור ולקנות אוכל, ולבצע את זממי, סיפרתי לה שאני מקווה שבדרך חזרה הביתה אני אתקע עם המכונית באיזה עץ וימות כבר. אבל לא הצלחתי. היא פשוט לא הסכימה ללכת. היא חזרה ואמרה שאין דבר כזה, שאני והיא שם, בחדר עם הדלת הסגורה, ואין לצאת, עם הקאות, או בלי הקאות. סיכמנו את הפגישה שארכה מעל שעתיים בזה שאני אמרתי לה שאני לא יודעת מה לעשות הלאה, שאני לא מבינה את חוקי המשחק שלה ואת הכללים שלה, ולא יודעת איך להתמודד עם זה שהיא לא מסכימה ללכת. והיא סיכמה את הפגישה בזה שחזרה ואמרה שהיא לא הולכת לשום מקום, ואנחנו ממשיכות להיפגש, ולא יעזור לי כלום, והיא מבקשת ממני שאני אתחייב לתקופה מסוימת, כדי שלא אוכל באמת לברוח לה באמצע התהליך. לא התחייבתי, אמרתי שאני אחשוב על זה. למחרת בבוקר קמתי כרגיל, הלכתי לעבודה, לפני ארוחת צהריים, התקשרתי אליה, ואמרתי לה, "טוב, היום אנחנו מתחילות להילחם ביחד, היום אני לא מקיאה ואת עוזרת לי בזה". אחרי יומיים נשברתי, אמי התאשפזה בבית חולים, ולא יכולתי לספוג את זה בגלל הפחדים שלי, ואז הקאתי בצהרים, אבל בערב התקשרתי אליה שוב עם האוכל המוכן בחדר לבולמוס כבר, וביקשתי ממנה, "תעצרי אותי, עכשיו, אני עוד לפני" . באותה שיחת טלפון בדחף אינסטנקטיבי של חיה פצועה, תוך כדי דיבור איתה, שברתי את מברשת השיניים שהייתי דוחפת לגרון, כדי לעודד את ההקאות, ומאז לא הקאתי. בהתחלה היה קשה, יומיים ראשונים התקשרתי אליה לפני ואחרי כל ארוחה, ולא אכלתי הרבה, כי פחדתי שזה יתפתח לבולמוס, ואז הדברים התגלגלו בהדרגה, התקשרתי רק אחרי הארוחה ולא לפניה, התקשרתי רק פעם ביום, התקשרתי רק כשהרגשתי שאני עומדת ליפול, והיום תלוי, בעיתות משבר יותר, בעיתות רגיעה פחות, אבל זה לא קשור בכלל לדחף להקיא. היום אין לי בכלל צורך כזה לעשות בולמוס, ולהקיא. לא מרגישה את הרצון הזה בכלל עולה בי. אבל, שלא תביני לא נכון, בזה שהפסקתי להקיא, לא נפתרו בעיותיי, נהפוך הוא. כשהפסקתי להקיא עלו החרדות, הדיכאון, הפחדים, אז צריך להתחיל להתמודד עם הדברים האמיתיים, עם הקשיים האמיתיים. כל מה שהיה מסווה באכילה והקאה, צף על פני השטח, ומתחיל לקבל צורה מאוד מאיימת, ואז המשברים מגיעים, לפעמים בעוצמה חזקה יותר, ולפעמים בעוצמה חלשה יותר, אבל כאן הקושי האמיתי, להילחם בסערות החזקות, בתהום העמוקה, בבור השחור, שמאיימים לבלוע אותי כל פעם מחדש, ולהמשיך יחד איתם ללכת בדרך הקשה הזו, במנהרה החשוכה הזו, ועדיין לראות את האור שבקצה. ובשביל זה שוב יש לי את המטפלת שלי שמחזיקה לי את הנר, כדי שהאפלה לא תבלע אותי, כדי להעביר אותי בבטחה את הנהר הגועש ולהביא אותי לחוף המבטחים. קראתי דברים שכתבת בפורום אחר, ולקחתי כמה שורות, ואני מקווה שלא איכפת לך שאני מצטטת אותם כאן, אבל את אמרת את הדברים בעצמך, אז למה שאני אומר אותו דבר בדרך אחרת - "אי אפשר לגרום למישהו להחלים. החלמה אינה קסם שאפשר לבצע על מישהי, החלמה היא נצחון הנקנה בדמעות, יום יום, שעה שעה, דקה דקה... מלחמת התשה". ומה לי נשאר להוסיף על מה שאמרת כבר בעצמך ? כמעט כלום, אני נלחמת, נאבקת, בכל רגע, וכשאני מוותרת, המטפלת שלי נלחמת ונאבקת בשביל שתינו, עד שכוחותי חוזרים אליי. אז באמת, גם לי אין פתרון קסמים בשבילך, אבל אלה הדברים שעבדו אצלי, הרצון החזק מאוד שלי לצאת מזה מתוך המודעות שעם זה אין לי חיים, ומטפלת מ ד ה י מ ה ו מ ק ס י מ ה שהיתה זמינה בשבילי, ונתנה את כולה, כדי לעזור לי בדרך. זה היה קצת ארוך, אבל אם הצלחת להגיע לסוף, אז - נשמע לי שיש לך את הרצון, רק תמצאי מי שילווה אותך בתהליך, בהצלחה, ואני אשמח לשתף אותך עוד, אם תרצי ומתי שתרצי, אביב.