התקופה הקשה ביותר בחיי אי פעם

ועברתי המון בחיים. אני ממש מיואשת. אבל יותר מהכל יש בי פחד עצום שמכלה אותי. למה? כי ניסיתי. בהתמדה ובמשך המון זמן לשנות אותם. ולא רק שלא הצלחתי, אלא ש"עשיתי" יותר רע. וגם הלב כואב. ועכשיו גם יש חור בכיס. לוקח המון זמן למצוא עבודה. וזה קשה לי נורא. ועד שלומדים איך לחפש, ומה לכתוב, וכמה להתאים את קו"ח... ואז ראיונות, ומבחנים, ועוד מבחנים. ואני כבר מזמן מזמן סיימתי ללמוד באונ'... והמח התנוון. והשכר כה נמוך. וזה- זה עדיין כשבעצם לא מצאתי. והיא? היא כאן. אבל אולי לא. כי אם לא יהיה לי לשלם אז בייביי. זה הגיוני?... מה הפתרון? היא לא מאמינה שנגיע לזה. יופי. ואני? אני האמנתי לה כשאמרה לי לסמוך עליה. להישען. ושיהיה בסדר. ושנסתדר. עד ש. עד ש"בדקה" וראתה שלא תוכל בלי שאשלם. כמה? לא ברור. מה לעשות? אין לי כלום. באמת. אין לי כמעט כלום בחיים. והגעגועים ... גם לקודמת. זה הזוי לא? היא נטשה אותי. נסיבות חייה? לא. בסוף זה לא היה רק זה. זה היה כי "נמאס" לה כנראה שלא באתי אליה... אחרי שהיא חזרה מהחופשה. אבל סירבתי לנתק את "היד" מהנוכחית. כי? כי חששתי לחזור ל"קר". מ"החם". טוב. בלבולי מח. מחר- יום קשה. לא יכולה לפרט. צריכה לישון. אך "מסרבת". וחייבת. לקחת קלונקס או לא?