זמזום

היי אודי, סוריקטה, במבי וכולן, התעטפתי בסוף השבוע בחיבוק שהשארת, אודי. לא מתאים לי, אני יודעת. אולי משהו בזה שהוא במילים, שהוא מחכה שאני אקח אותו כשמתאים לי, אולי זה איפשר. ואולי אתה פשוט חבקן טוב... והיום התעטפתי גם בברכות שלכן, סוריקטה ובמבי. מרגישה קצת כאילו אני הולכת ומזמזמת שיר-מגן, כדי שרעות חולות לא יתקפו. ודי הצליח לי רוב היום, הזמזום פלאים הזה. ואמא שלי ביקשה להיפגש איתי, "לדבר על משהו חשוב". ואני צריכה להגביר את הזמזום לטורבו, אבל אז הוא סתם הופך לטינטון של חרדה. כי כמו ילדה קטנה וטיפשה לפני כל מפגש איתה אני יושבת עם המטפלת, מזכירה לעצמי איפה אני מתחילה ואיפה אני נגמרת, מה אני חייבת ולמי ומה לא, יושבת איתה ומתכננת איך אני מתכננת להגיב לשלל דברים. ואחרי המפגש אנחנו מדברות, והיא עוזרת לי לעשות סדר. כי לא משנה כמה נדמה שאני רציונלית ומאורגנת, פגישה עם מישהו מההורים שלי מעיפה אותי חזרה למקום חסר גבולות וחסר אני. ועכשיו אני לבד (אבל בחיוך חושבת שאיזה כיף לילדונת של המטפלת, שודאי לא תצטרך להיערך לקראת פגישות עם אמא שלה). יש לכם עצות, איך לעשות סדר לבד? איך להישאר שלמה? איך לא להיסחף בקלות כזו לנרטיב שלה, שהכל טוב איתי ואני סתם כפויית טובה, שאני מזיקה לה בהתרחקות ממנה ושאני חייבת לרצות להתקרב? איך לא לצאת אכולת רגשות אשם...? או אולי בעצם ראויה לרגשות האשם האלה... (מדהים, רק לחשוב על השיחה הזו מבלגן לי את קווי המתאר) נעמה.