אובדת

היום לא הצלחתי לקום בבוקר ללימודים. ואמרתי לעצמי די, תפסיקי לשחק משחקים, תפסיקי עם הדרמה הטיפשית. הכל בסדר. אבל היו בי משקולות של כאב שלא איפשרו לי לזוז. וחזרתי לישון, רק בשביל לא להיות ערה. לא להיות בין הערים. ועכשיו אני כותבת ושוב אומרת לעצמי תפסיקי, מספיק עם ההצגות. אם אין לך משהו טוב להגיד, תשתקי. אבל המשקולות של הכאב לחצו על המקלדת ויצאה הודעה. אני לא יודעת מה לעשות. מה לעשות? נעמה.

הקשיבי לכאב נעמה, תני לו מקום, הוא הכי אמיתי והכי שלך. תהיי עם הכאב עם מי שיכול לעזור לך. רגשות האשם על יום של חוסר תפקוד מדברים, אבל גם הם לא יכולים לכאב. תבקשי שיהיו איתך, אל תהיי לבד, אם אפשר. אני כל כך זוכרת את הייסורים האלה בתקופת הלימודים, לקום או לא לקום, זאת השאלה, בקרים של מלחמה עיקשת ונסיונות להמשיך בשגרה, להאחז בה ולנסות להתעלם מהכאב. מילי