תקועה

איפשהו, במקום רחוק, יש מסיבה. מסיבה עם ריקודים, אורות, צחוק ואנשים שמחים. הם שם, כולם, יחד. וטוב להם ונעים ועליז ובטוח. ורק אותי לא הזמינו. ונשארתי לבד, בצד, בחושך. מסתתרת בין העצים - מנסה להציץ, מנסה להתקרב, ונפגעת. לא מצליחה לזוז. ננטעת במקום. כמו עץ סרק.

הי עפרה, הכותרת עשויה להישמע מעצבנת, אך לא לזאת כוונתי... סתם, אני פשוט מכירה מאד את המקום הזה שמסתכל מבחוץ. על הדשא של השכן המסיבה של השכן האהבה של השכן... מבחוץ הרבה פעמים נראה שהכל שם הרמוני , ירוק, שמח , מואר. מבפנים, לפעמים כשחושבים על זה, אולי בכלל יש שם ערמה של אנשים בודדים? בקיצור, אני חושבת, העניין הוא אולי לא להיות מישהו אחר , כזה שעליז ונעים ובטוח לו אלא האומץ לעשות צעד, להיכנס לשם, ולחלוק עם אחרים פשוט את מי שאתה. וזה, כמובן, כבר ממש לא "פשוט". האמת שממש השבוע הרגשתי בסיטואציה די דומה. זה היה מכאיב. אולי בעצם לא אמרתי כאן כלום, אולי זו ההגדרה הפשוטה של המילה "בדידות". בא לי פתאום להגיד, בואי נצמיח את הדשא הזה, לא נסתכל עליו מהצד. כאן ולא שם. נעשה ניסוי. נגיד, סתם: ננסה לפצח את הדבר הזה שנקרא "מסיבה". ממה זה מורכב? הנה, אני ואת . בואי נעשה מסיבה. אולי אפילו עוד מישהו יצטרף. זה קל , אפילו לא צריך לזוז. רק להיות. רוצה? מה בא לך להביא? את אוהבת לבשל? אולי יין? גילת. (הודעה קצת משוגעת, בטח אתחרט ולא יודעת אם אני צוחקת או רצינית. קחי לאן שבא לך).

http://www.youtube.com/watch?v=bZcY6gBZcMo

לשם ההבהרה... כתבתי "כאן ולא שם" וזה נראה לי יכול להשמע כמו כאן בפורום ולא שם במציאות, לא לזה התכוונתי...

פתאום הבנתי. הבנתי שאני מבוססת במקום שאין לי סיכוי לעזוב אותו. מבינה שהמלל שאני משגרת כאן הוא לא כלום. שאני לא שם בכלל, שאני לא באמת רוצה משהו בכלל ולהיות חלק בפרט. מסתבר שסתם עבדתי על עצמי. אני מבינה עכשיו שאני ריקה יותר מכפי שחשבתי, אני אינני. קולטת לפתע שכל מה שכתבתי על רצון לחיבור נכתב מכוח האינרציה, שאני לא שם כבר זמן מה, ש... הכי מתאים היה שאחזור לניק הקודם שלי - "כלום". סליחה, סליחה על שהשליתי (אמנם גם את עצמי), על כך שקראתם והתייחסתם ברצינות בזמן שזה לא באמת רלוונטי. מצטערת באמת, אבל גם אני לא שמתי לב לזה עד עכשיו.