זיהום

קמתי הבוקר והרגשתי מצורעת, בעלת איזשהו פגם מזהם. לכלוך מקועקע, לא נשטף, שמתפשט לכולי. אני מדמיינת אנשים בחליפות אטומות ממוסד לבקרה של מחלות מזהמות דופקים על הדלת, מרימים אותי ובלי מילים סוחבים אותי למשאית אטומה. הם עם מסכות, לא רואים אותם, לא שומעים אותם. "אני מצטערת" שתיקה. "מה תעשו בי?" שתיקה. הדלת נסגרת, אני לבד בחושך והמשאית מתחילה לזוז. ואני לא יודעת לאן אני רוצה שיקחו אותי. אפשר לנקות? לזרוק למקום מבודד? נדמה שאסור לגעת, לדבר, ליצור קשר אנושי, כי אדביק אותם ברקב. נראה לי שזו לא השנאה העצמית עכשיו. אני מפחדת מעצמי, ממשהו שיש בי והוא חזק ממני. אבל בכל זאת, מרגישה אחריות עליו. נעמה.

היי אודי, יש בי רוע מכאיב, מאכל, שנכון לעכשיו רק הורס אותי, תא אחרי תא. אבל מה אם הוא מדבק? אם השהות איתי נוטעת באחר זרעים של הדבר האיום הזה? לאחרים לא מגיע, זה לא הוגן. אני לא רוצה להיות מלאך אפוקליפסה. לזרוע שנאה וכאב בכל מי שמתקרב אליי. לא רוצה שיקשיבו לרוע הזה, יאמינו לו וישנאו אותי גם עם העוצמות האלה. ולא רוצה שיתחילו לשמוע אותו גם הם, עליהם. לא מגיע להם, לאף אחד שאני מכירה. וזה נשמע כמו מיסטי, אבל הפחד מזה מרגיש מציאותי. אני מצע לטפיל, שכבר הפך אותי עצמי לטפיל. ואם זה לא יספיק לו, הוא יביא להרס גם במקום אחר. נעמה.