אני כועסת על הפסיכיאטרית שלי

אודי, אתה חושב שמותר לי להגיד לה את זה? היא עשתה כמה דברים שממש גורמים לי להרגיש שהיא מזלזלת בי ושלא ממש אכפת לה ממני. על חלקם אני יכולה אולי לומר שזה יכול לקרות וזה לא בכוונה. אבל כשזה הכל ביחד וחלקם הם פשוט חוסר אחריות מקצועית בעייני. זה מרגיז ואני בכלל לא יודעת אם אני רוצה לחזור אליה יותר. אני אדבר עם המטפלת שלי על זה, אבל עדיין אני כועסת.

היי חנה, רציתי להגיב למשהו שכתבת למטה, ובגלל שהוא למטה מידי ואני חוששת שלא תראי או שאודי לא יראה וההודעה לא תתפרסם אני כותבת כאן. אמרת שקשה לך להרגיש שיש בעיה. אבל... יש בעיה. זו בעיה שעצוב לך, שבודד לך, שקשה לך. אבל אולי הדגש הוא שזה לא ש*את* בעיה, *יש לך* בעיה. נראה לי שאיכשהו יותר קל להיות סלחנים כשלאנשים יש ביה בריאותית או כלכלית מאשר רגשית. זה נכון שעם קושי רגשי האדם הוא כלי לפיתרון של הבעיה של עצמו, אבל זה לא הופך אותו לאשם לבעיה. ברגע שאת נעזרת בתרופות את יכולה להסתכל על זה כחלק בך שהוא הפיתרון. ואני מבינה ומזדהה עם זה שקשה שהוא חיצוני, אבל נראה לי שחשוב לזכור שהפנייה אליו היא החלטה. הדיבור הזה בלחש "הילד של השכנים, זה שהוא לא בסדר..." נורא נפוץ, אבל מעורר תפיסה בעייתית. זה ילד שלא בסדר לו... מחשבות, נעמה.