לבד

יותר נכון לומר - מבודדת, משום שטכנית אני מוקפת אנשים, צוחקת, מדברת, עוזרת, עובדת... אבל לא קשורה לכלום. להפך - בא לי לצרוח מבהלת האנשים סביבי. לא רגילה להיות מוקפת באנשים ברצף. זה לא קל, וזה לצערי לא בשליטתי. הלוואי שהיה לי מישהו שיבוא ויחבק אותי בלי לשאול, (אני בד"כ נמנעת ממגע באופן קיצוני) פשוט כי הוא מבין שאני זקוקה לזה. מישהו שאוכל להניח עליו ראש ולנוח, להרגע, (אולי אפילו לבכות?!) מישהו שיראה מעבר. אבל, כמובן, אין מישהו כזה. ומסתבר שלא יהיה בקרוב. ו-כן. אני יודעת שזאת אשמתי.

כפי שמסתבר שכבר הבחנת בעבר, הקוצים שלי הם די דומיננטיים. הם נשלפים כ"כ מהר, לפני שאני מספיקה לחשוב, ואז - מאוחר מידי.