מחשבות של אוף

אני מתגעגעת אליה, אל מי שהיא. וחסר לי "זה", מה שיש שם בטיפול. ומתגעגעת זה עוד רגש שאני מסוגלת להכיל, שיש בו נעימות חמוצה. אמרתי לה לפני שנפרדנו שלא כל כך יצא לי להתגעגע, לא הייתי קרובה מספיק. אבל החסר רק חמוץ, מרקיב. תהליך של ניקוז שנקטע ומותיר אותי עם מוגלה תקועה. פרויד התבלבל, הוא התכוון להגיד דיאליזה, לא אנליזה. איזו החייאה מלאכותית של איבר שלא יודע לתפקד בעצמו. (פתאום הקידומת השונה גם נראית לי כמו ההבדל בין אחד לשניים) אני מסתדרת, אני בסדר, סתם כואבת ועצובה. וסתם כבר מפונקת ולא רוצה להיות ככה לבד. אבל לבד זה מה יש. נעמה.