משבר אמון

הי אודי, אתה מאמין שאפשר לשקם אמון? אם טיפול של יותר מעשור מגיע למבוי סתום, אמירות המטפל נחוות כמס שפתיים ואחיזת עיניים, וכל המילים היפות נתפסות כמזויפות – יש מה לעשות? נניח שמטופל מוכן, למרות כבודו המושפל, להמשיך להגיע ו"לדבר על זה", אבל כולו אכול כאב על אבדן אשליה, שעד עתה האמין בקיומה, ואין בו טיפת אמונה בכנותן של הצהרות כמו "אתה חשוב לי" או "אכפת לי ממך"– יש סיכוי להביא אותו להאמין מחדש? אני משערת שתאמר שכן. אבל אותי מעניין כרגע דווקא תפקידו של המטפל במשבר כזה. (עדיין) קוראת קבועה

מה שלומך? אני חושבת שבמקרה של משבר כזה, הכי חשוב בעולם להצליח להחזיק את 'החוט העדין' כמו שכתב אודי. אני חושבת , מה קורה אם מפסיקים במצב כזה? חושבת שאם אני הייתי בנעליים האלו, הייתי מרגישה נורא. כאילו אפשר לזרוק את כל השנים האלו לפח. הרגשה של נתק, שבלתי אפשרי לייצר חוט בינך לבין אחר שנשאר חזק ויציב. כשחוט נהיה דק ודק וכמעט נקרע, מאד חשוב להיות איתו עדינים-עדינים: נראה לי שחשוב פתאום מאד להחזיק אותו בעדינות ולהרגיש ממה הוא עשוי, ממה מורכבים הסיבים שלו מה גורם לו פתאום כמעט להיקרע ובלי תנועות חדות... נראה לי שבצדק את שואלת דווקא על תפקידו של המטפל, כי הוא באמת משמעותי כאן. נראה לי שגם אם עוזבים, צריך תמיד, תמיד, לעזוב אחרי שאוספים וסוגרים את הקצוות. לא להשאיר אותם פתוחים ולברוח. לא לקרוע. אני מקווה שיש לך שם מין "אם טובה דיה" שיכול/ה להחזיק בעדינות ובדיוק. ואם מצליחים להחזיק את החוט - אולי זה הישג מאד גדול בפני עצמו... כי אם הוא הגיע למצב הזה, אולי זה אומר עליו משהו, לא? ואם הוא יכול להשתקם ממנו, זה גם אומר עליו משהו, לא? אולי יש כאן שחזור של משהו חשוב?.. הפלגתי לי קצת בהרהורים משלי, מקווה שהם התאימו לך במשהו. גילת.

תודה על ההתעניינות בשלומי. הוא לא משהו בימים אלו... אם טובה דיה? לא יודעת. קשה לי לראות אותה עכשיו במונחים כאלה. להחזיק את החוט הדק הזה נראה לי יותר כמו טובע הנאחז בקש. מרגישה פתטית לגמרי. קשה אתה, קשה בלעדיה... אז מה עדיף, לאבד אותה או לאבד את האמון בה? לא יודעת איך יוצאים מהמלכוד הזה. אולי כמו שיצאתי ממנו בפעמים הקודמות... מה שבטוח, זה לא יהיה קל כלל וכלל. רק טוב, קוראת