אלסטיות הרחם הטיפולי

אודי שוב אני לבד, החולייה האחרונה שנשארה בניסיון לצלוח את תקופת המעבר נטשה גם היא. לא הצלחתי להפרד ממנו, רציתי שנמשיך להפגש אך הוא מסרב. הוא אמר שעזר לי להחזיק את הראש מעל המים ואני הרבה פעמים הרגשתי שהוא דוקא מחזיק את הראש עוד קצת בפנים עד שנגמרות הבועות, משהו קצת סדיסטי. נסיון לכפות את הגבולות שלו ולאלף. מדהימה הבחירה של איש מקצוע להשאר באזור הנוחות שלו ולא לנסות להתגמש מאמר מעניין שמצאתי ודן בהרחבת הגבולות הטיפוליים מעבר למרחב הטיפולי "החדר" והאמצעים לכך: אלסטיות הרחם הטיפולי בתוך ומעבר לקליניקה: מבט על טיפול במטופלים רגרסיבים ובנפגעי טראומה מינית / נעמה בר-שדה http://www.israpsych.org/books/?p=464

גם בטיפול שלי חוויתי את הגבולות כמשהו נוקשה ואף סדיסטי.. לא ממש הבנתי את הפואנטה שלהם.. כנראה שמטפלים חושבים בצורה קצת אחרת על העניין בלי קשר לאיך המטופלים מרגישים מזה, עד היום לא לגמרי מבינה האמת. מבחינתי הגבולות בסופו של דבר הזמינו מרידה ולא כניעה.. פשוט לא יכולתי לסבול את ההרגשה

הצורך הנואש והתחושה שזה אף פעם לא מספיק בגלל שהתהום כל כך עמוקה ואין לה תחתית, תהום של חסכים ובורות שאיש כנראה לא יוכל למלא לעולם. הצורך הנואש באחזקה כל התקופה הזו כדי שלא אפול עמוק יותר. התחושה היא באמת שהגבולות אינם נכונים, שדרושה כאן רגישות שתשכיל להזיז את הגבולות לפי הצורך. המקום היחידי בו יכולתי להרגיש שאני עטופה מוחזקת ומוגנת היה דוקא האשפוז בבית חולים לבריאות הנפש...