נעולה
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
פתאום באמצע השיעור נפלה עליי תמונה מהחלום שהיה לי בלילה. והיא לא עצובה בכלל. אבל אני מתאמצת לנשום כמו שצריך, שלא יצאו הדמעות. והכיתה סוגרת עליי. ובא לי לברוח ולא להפסיק לרוץ. ואני מסתכלת סביב, ורואה שהדלת רחוקה ונלחצת. ועוצרת לתהות, מה לעזאזל את רוצה? את בשיעור, לא קרה שום דבר, אם את רוצה את קמה ויוצאת. נתקעתי בעולם לא לי. איך יוצאים? (ובטון זה נאמר מתוך דמעות, חוסר אונים, תחינה לעזרה. אבל בכתיבה פתאום פחדתי שזה ישמע ככה, כאילו אני לא מצליחה לבד) ובחלום תמונה (זיכרון?) שלי כילדה, והכל מרגיש ונחווה, אבל המבט מבחוץ. ואיך אפשר להיות גם מבפנים וגם מבחוץ? אני תקועה באמצע הזה ולא יודעת איך יוצאים ממנו. (שמישהו יוציא אותי מכאן. בבקשה, אני טובעת. טובעת באמצע הזה) לא עוזר להזכיר שלא קרה כלום והכל בסדר, שאני רק בכיתה ואם אני רוצה ללכת אני יכולה. אני נעולה בעולם אחר. (הצילוהצילוהצילו) נעמה.
הי נעמה, זו נשמעת חוויה מפחידה, אבל יש כאן שתי נקודות חשובות לפרספקטיבה: זה היה חלום; זה זיכרון של החלום שהיה. והכיתה זו המציאות. גם הפחד מציאותי, נכון... אודי
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
