אינטייק

שלום אודי, לאחר האשפוז ביקשו שבינתיים אשאר במעקב פסיכיאטרי, אצל הפסייכיאטר שאצלו הייתי מטופלת לפני, פעם בשבוע. הוא לא יכול היה לקבל אותי השבוע ואמר שאם המצב לא טוב, עלי לפנות לבית חולים. לא נראה לי שבתוכנית המקורית היתה כניסה ויציאה משערי בתי חולים כאלה או אחרים, אבל כנראה שההתנערות מאחריות מקצועית, או גבולות המקצוע, הם שגורמים לי להרגיש את מימדי האין מוצא אליו נקלעתי. והמצב לא טוב, כך אני מרגישה וגם אומרת, איני מסתירה, אבל לא אלך לבית החולים כי זו אינה הדרך. האכזבה שלי מאוד גדולה ואני מרגישה שלמרות כל מה שעברתי, ומחיר האשפוז שהיה כדאי מבחינתי בגלל מה שנתן לי, ירדו לטמיון. הייתי חייבת לשמור על רצף ולא להזרק אל הריק. זו היתה טעות. אני לא יכולה להמשיך לבד, אני זקוקה לקשר טיפולי אינטנסיבי ומחזיק. אני אומרת את זה, צועקת את זה, ומרגישה איך כולם אומרים לי עוד קצת, את יכולה. ודווקא באמירות האלה יש חוסר אמון גדול מאוד במה שאני באמת מרגישה ואומרת. הרי בלחכות ולדחות סיפוקים אני אלופה, אולי זו אחת החולשות הגדולות ביותר שלי. האינטייק, מושג שלמדתי להכיר בחודשים האחרונים, והוא לא יותר מאשר ועדת קבלה, או חבר מושבעים, או חבר שופטים. ממש כמו בתוכנית ריאליטי. התוכנית הזאת היא כרגע החיים שלי, ובחיים האלה שצעקו פתאום הצילו והזמן עמד מלכת עברו הרבה אנשים, אמור להיות בעוד שבועיים. מתי אוכל להתחיל בתוכנית, על כך אין התחייבות. בינתיים אני סופגת המון רעשים מהסביבה, המילים קודחות ביום והחלומות בלילה. מילי