למה אבא שלי כזה???

הוא מכין שקשוקה במטבח.. אז בנתיים פיתחתי איתו שיחה, ניסיתי לדבר על דברים, על העתיד, תקווה.. כיוונים.. חיפשתי ממנו איזה הדהוד לרעיונות ומחשבות ותקוות שלי.. אבל הוא התנהג כאילו אני לא שם. התרכז בשקשוקה שלו ולא ענה לי.. ממש הרגשתי כמו תחת חרם פסיכולוגי, כאילו מוחק את קיומי משם באופן סובייקטיבי סתם כי לא מתאימה לו כנראה ההשתתפות בשיחה שלי ... ידעתי שאם הייתי לוחצת עליו שייתן תשומת לב כלשהי ותגובה לצרכים רגשיים שלי באותו רגע הוא לא היה מבין אלא עונה בבוז חסר סבלנות 'תעזבי אוצי עכשיו נו אני מכין שקשוקה ואת מפריעה)... כמובן שבאותה מידה זה יכל להיות גם 'אני רואה סרט/מנסה לישון/סתם עייף עכשיו'.. מה שכן עקבי זה חוסר היכולת שלו להדהד רגשית עבורי ולהעצים תקווה, להשתתף, לפרגן... והתחושה היא של לבד חזק מאוד בקרבת אדם כזה. יותר לבד מלהיות פיסית לבד כי לפחות שפיסית אתה לבד אתה לא פונה ומדבר עם מישהו.. ועם אבא שלי זה הלבד הרגשי בזמן שיש ביחד מבחינת הנוכחות באותו מרחב... לא מבינה למה הוא כזה. אמנם אני קיבלתי 'הכרה בנכות' אבל נראה לי שההורים שלי הרבה יותר דפוקים ו'נכים' פסיכולוגית ממני. זה לא פייר. אני יותר נורמלית מנורמלית. זה לא פייר. אני רק רוצה סביבה שתזין אותי. אני רוצה סביבה שתזין ולא תרושש אותי כלכלית אבל. לא מטפלים שיילחצו עלי לעבוד בלי לתת את הדעת על מידת הסיפוק והנאה מעבודה. אני לא אוותר. אני אצליח בזכות עצמי ואני לא אוותר ל'גורל' הזה. יש לי כיוון ואני אממש אותו :/ אני אחזור למסלול. זין על ההכרה בנכות. זין על זה. זין העולם הזה. אוףףף.