קשה קשה....

מה אני אכתוב... שעוברים ימים קשים? שלא בא לי בכלל להתגבר עליהם? יש שיר יפה רני חושבת של לאור.. מה שמו הפרטי שכחתי עכשיו. לשיר קוראים נוקטורנו. והוא שוכב לצד אישתו הישנה מקשיב לנשימותיה.. פרחי החשיכה שלו הוא קורא להן.. והוא לא מעיר אותה כי מה יספר לה.. שאין לו פרנסה ורע לו והוא קובר את עצמו ואותה בחיים... ולי... אין לי אפילו פרחי חשיכה. מרגישה נורא לבד בעולם ומרגישה שכבר נמאס לי להתאמץ לשנות את המצב הזה. אולי יש מרוצים שכמה שכוח הרצון שלנו יהיה גדול לא נצליח להגיע לקו הסיום.. מה אני כבר רוצה ממך אודי? לא יודעת... קראתי על מאבקיה של סוריקטה ונשברתי. סוריקטה, תמיד היית לי סמל לחוזק נפשי ולאיזון על אף הדרך המאד לא פשוטה שעברת. ועכשיו אני עומדת למול המציאות ותוהה מה יהיה איתי? לא מבינה למה להמשיך להשקיע ולהלחם בחיים האומללים האלה כשהסיכוי שיהיה פרי למאמצי הוא אפסי כנראה. אני לא מכניסה אלכוהול הביתה כי נוטה להתמכרויות וכל כך צריכה עכשיו משהו שיעמעם קצת את האורות הלבנים והמכאיבים בתודעה שצועקים לי אבודדד ואת אבודההה. ולקחתי כדור שינה כבר לפני שלוש שעות והוא לא משפיע. ואיך אני יכולה כשאני לא מפסיקה לבכות ומדמיינת את המטפלת עם בן זוגה והילדים.. איך אני יכולה אחרי לילות סיוטיים של לטבוע בתוך מה שאין ולהתעלל בעצמי עם דמיונות על מה שיש לאחרים... איך אפשר לקום מחר בבוקר עם שיר חדש וכוח חדש ומאמץ חדש... רק בא לי לדפוק על הדלת של השכנה לבקש בקבוק יין.. אוף.. למה לא מוכרים בשעה כזאת... נמאס כל כך

אני איתך בצד השני של המסך. רואה איך אתה עונה על הודעה אחר הודעה. מתרשמת מהרגישות שלך. ממשיך בעקביות לפי הסדר ואז........ מדלג על ההודעה שלי וממשיך. אותה רגישות. אותם חוקיות וסדר. איך מפרשים את הדילוג הזה?