כל פעם מחדש מגלה שהחיים שלי דפוקים

אני מנסה לעשות דברים כדי לא להיות לבד אבל זה לא מצליח... כנראה שאף אחד לא באמת רוצה בחברתי. אולי רק כשנוח לו. ואני תוהה מה הטעם בחיים כאלו. במשך השבוע מצליחה להחזיק את עצמי, אבל בשבתות בחגים או בסתם יום חופש כשכולם עם אנשים, חברים או משפחה- אני לבד נגמר לי הכוח לבכות ולחיות את החיים האלו כך. רוצה כבר משהו טוב. למה זה ככ קשה? מה כבר ביקשתי?

אנשים באים והולכים. לפעמים אנחנו ביחד ולפעמים לבד. לדעתי זה דווקא חשוב לדעת להיות לבד עם עצמך ולהכיל את זה. זה לא בהכרח רע להיות לבד לפעמים, זה גם סוג של צורך. נראה שאצלך הלבד נחווה כמו נטישה מאוד מכאיבה של אנשים אותך. זה לא מוכרח להחוות כך. אני למשל אוהבת להיות לבד לא פעם כי מגעים עם אנשים די מעייפים אותי

את יודעת, אני מנסה הרבה לומר את זה לעצמי. שאולי באמת לא נורא אם אהיה לבד ושאפשר ליהנות גם כך. בפועל, אני לא מצליחה. הנה, למשל היום, הבנתי ששוב אני מוצאת את עצמי לבד. תכננתי ללכת קצת החוצה, להסתובב אולי גם לקפוץ לקניון. אבל אז פשוט ויתרתי. התחלתי לבכות ולא הצלחתי לצאת. רק חשבתי על זה שאני שוב לבד ושאין לי עם מי להיות... אני תוהה אם אולי זה באמת לא נורא להיות לבד ושזה אפילו בסדר ואולי אף טוב לפעמים. אני לא יודעת מה נכון או לא נכון ואם אפשר בכלל להגדיר זאת. מה שבטוח שככה מאוד קשה לי לחיות.

אני כן מנסה ליזום כדי לא להיות לבד. זה פשוט (כמעט) תמיד לא מצליח לי. נכון שאני מפחדת כדי לא לשמוע לא כל הזמן אבל אני כן מנסה. ולפעמים גם מצליח, לפעמים אפילו טוב... אבל הוא חולף, והבדידות היא זו שרוב הזמן נמצאת לצערי. אני אתן לך דוגמאות רק מהשבוע שחלף... זה התחיל ביום חמישי שעבר חברה הגיעה אליי, טיילנו קצת יחד בעיר ואז הגענו לבית שלי (אני גרה עם שותפות). אחת מהשותפות הציעה שנצא בערב לאנשהוא. הסכמתי.ואפילו הצעתי לאן. אחרי שהחברה הלכה, ניסיתי לברר מה הפעם יעלה בגורלי השבת. השותפה המדוברת נסעה לחברה אחרת (אולי גם ציפיתי שיזמינו אותי..) התקשרתי לחברה אמרה שהיא נוסעת. שלחתי הודעות לשתי חברות, אחת אמרה שנוסעת, שנייה לא הגיבה. שלחתי הודעה לעוד אחת, הצעתי לה שתבוא אליי לארוחה (אתה חושב שזה בא לי בקלות? ממש לא). ענתה שהיא מסודרת כבר (ציפיתי שאולי תזמין אותי גם). אותה האחרונה הציעה שניפגש בשבת, סתם, בלי קשר לארוחות. שנייה לפני שבת, דיברנו והבנו שלא יימצא זמן, אז *קבענו* למוצ"ש. על מוצ"ש הודעה ממנה שאבוא איתה לעשות כושר, לא היה לי כ"כ כוח. הצעתי שתעשה ותבוא בסוף אליי. אז אמרה שהיא הולכת לסרט ואח"כ נפגשת עם מישהי אחרת. ואני? (זה רק גורם לי להבין שאני בעדיפות אחרונה, כמו תמיד, שלא באמת יש לי חברים אלא רק כשהם צריכים אותי). ולא, לא רציתי ללכת איתה לעשות כושר, כי נעלבתי. אותו מוצ"ש, השותפה שנסעה מתקשרת ושואלת אם יש לי רעיונות לאן אפשר לצאת היום (ואני רק חושבת לעצמי שדבר כזה מעליב לא שמעתי הרבה זמן.. וזה כבר הספיק לי כדי לבכות). אותה השותפה שוב בהמשך השבוע, שמעה שלשתינו יש יום חופשי (בגלל חנוכה) וחשבנו לעשות משהו קטן ביחד. דיברנו לפני בערב ואז היא פתאום לא כ"כ הייתה בעניין. בבוקר, לא היה לי למה לקום. אבל בסוף התעוררתי. ואמרתי לעצמי טוב את יכולה גם לעשות דברים לבד. תכננתי לטייל קצת באיזה מקום ואז לקפוץ לקניון. אבל פתאום לא הצלחתי. לא רציתי ללכת לבד. ולא הייתי מסוגלת לקום. באותו הזמן התכתבתי עם "חברה" אחרת והיא אמרה שהיא בדירה שלה(גרה לידי), ויש לה כמה שעות עד שהיא מתחילה לעבוד. שאלתי אם אפשר לבוא אליה כי קצת משעמם לי, בתגובה היא אומרת לי תראי את הפרק הראשון של איזו סדרה חדשה שיש. ואני תוהה איך זה קשור למה ששאלתי ולמה היא מתעלמת. כמה דק' אחרי היא שולחת הודעה ואומרת מקווה שלא נפגעתי.. זה כבר לא היה משנה, ברור שנעלבתי. הקמתי את עצמי ונסעתי להורים שלי (שזה לא יותר טוב.. אבל זה לפעם אחרת). אתמול בערב, חברה שולחת הודעה שמישהי אחרת הזמינה אותנו להדלקת נרות. ושואלת לדעתי. אני עונה לה שנראה לי נחמד ושתשאל מה להביא. אני רק חושבת לעצמי שאיזה יופי שמישהי חשבה עליי ושאולי גם אני אעשה משהו נחמד בחנוכה. ואז החברה מחזירה לי תשובה שהיא רק רצתה לברר איתי ובכלל לא בטוח אם היא תצליח להגיע.. ואולי, כבר לא התפלאתי, כי באמת לצפות שיהיה לי משהו טוב זה כנראה מוגזם מדי. וזהו.. זה סה"כ שבוע. וכן היו גם דברים טובים. חברה באה אליי ובישלנו ארוחה באמצע שבוע והיה נחמד, וקפצתי לחברה אחרת איזה ערב אחד. אבל יש לי הרגשה שכולם חברים שלי רק כשהם צריכים אותי וזה מעליב ומשפיל. זה לא היה אכפת לי בעקרון, אבל כשאני רוצה חברה אין לי אף פעם. ושלא אדבר על חופשים וחגים, כולם מטיילים, יש להם עם מי ולי פשוט אין. רק שומעת מכולם, קבעתי עם.. אני נוסעת עם.. וככה פשוט אני לא מסוגלת להמשיך לחיות. אני יודעת שאני אולי פחות מנסה, אבל כשאני כן מנסה זה פשוט לא הולך. אז אולי אני זו שדפוקה, כי קשה להאשים את כולם.. אבל אני כבר לא יכולה ככה. די כבר. כל פעם מחדש לגלות שוב ושוב שאני לבד ושבעצם אין לי אף אחד ולאף אחד לא באמת אכפת ממני, זה פוגע, זה מעליב, זה מוריד לי את הביטחון, שגם ככה לא באמת קיים ומוריד לי את כל החשק להמשיך לנסות ולהמשיך לחיות.

זו מתנה לא רוצים בחברתך כיקוף של את לא נהנת בחברת עצמך! תתחילי לעשות דברים שאת אוהבת ולהתחבב על עצמך וככה יגיעו אנשים בחי תלות מתוך חיבור טליך כאשר את עצמך מחוברת לעצמך!