הייתי היום בפגישה עם העוסית ו..

והאמת שנמאס לי ללכת ולהיות 'מטופלת'. התרשמתי שהיא מנסה לפתות אותי להשאר ע"י כך שהזכירה וציינה כל מיני בעיות וקשיים שעדיין מתמודדת איתם, אבל ברור לי שהיא לא ממש תעזור לי בזה.. היא טענה שהיא מאמינה ביכולת של הליווי הטיפולי שלה לעזור אבל נראה לי שבשורה תחתונה הכל תלוי בי וזה מטומטם לשלם כ"כ הרבה כסף בשביל מישהו שסתם ילווה וישתתף בחוויות שלי. אני באמת מרגישה היום איך דברים תלוים בי ורק בי ואין שום דבר שהיא יכולה לעשות בפגישה של שעה בשבוע שיהפוך אותה למשהו משמעותי כזה שיש לו יכולת לפתור לי התמודדויות. אני חושבת ששבוע הבא כבר אעזוב. דיברנו גם על הנושא של הבאת ילדים. אמרתי לה שאי אפשר להתעלם מההיבט הכלכלי בדברים באלה ואנשים עם כושר השתכרות נמוך יותר עובדים יותר שעות הרבה פעמים בעבודות שוחקות יותר, מרוויחים פחות וגם יותר עייפים ועצבניים ואז אין להם סבלנות לגדל את הילדים כמו שצריך עם זמינות רגשית וככה פוצעים אותם וחשים כל הזמן את החסכים הנרקיסיסטיים של עצמם מול התביעה של הילד שיעניקו לו משאבים מנטאליים וחומריים... אמרתי לה שאני לא רוצה להיות הורה כזה ובגלל שהייתה לי ילדות חסוכה אני נוטה לבחור לוותר על הורות ולחיות את חיי ולהנות ממה שמסוגלת כי לא רואה טעם לקחת על עצמי את האחריות הזאת ולעבוד במשרה מלאה ולהגיש עבד כי יש ילדים... כנראה שצריך הרבה משאבים פנימיים להורות שאין לי.. ואני לא רוצה לעשות לילדים שלי מה שעשו לי. לא כולם מתאימים להיות הורים. אנשים צריכים שיהיה להם שילוב בין סמכות לאהבה באופי. לא לכולם יש. אני מרגישה כמו ילדה נצחית ורק ככה טוב לי. אין לי עצבים לאחריות... לא נולדתי בשביל לסבול. נולדתי בשביל לשמוח. אני לא אתן לאף אחד לקחת את זה ממני. מה שעצוב זה שבטיפול הפסיכולוגי בזמן השחזור המסוייט מבחינה רגשית הרגשתי שכופים עליי תסכולים בכח ומנסים להרוג לי את התקווה ושמחת החיים, לדחוף לי מציאות ולהכריח אותי להסתפק ולהסתגל... ולא הבנתי מה עשיתי לה רע שהתייחסה אליי ככה. ועוד שילמתי כ"כ הרבה. זה לא הגיוני. במקום כלשהו קראתי מאוחר יותר טענה שהסטינג האנליטי פרוורטי ביחס לחלק הילדי של הנפש... כן. זה באמת היה מאוד פרוורטי כל מה שהלך שם. בייחוד כשלוקחים מציאות חברתית סוציואקונומית ופערים כלכליים בחשבון. כנראה שרק לעשירים ולחזקים בעלי כח הסבל ועמידות מתאים להיום הורים מוצלחים בימינו. ליתר עדיף לשקול בכובד ראש שמא יעבירו רעלים בינדוריים שוב ושוב... ואני זוכרת איך רציתי בטיפול שהפסיכולוגית תבוא לקראתי עם תוספת זמן והיא ניסתה לומר לי להסתפק, איך השחזור הרגיש. זעקתי 'ויתרת עליי!!!' והתחלתי לשנוא כ"כ. התחלחלתי.. זה מדהים להתבונן ממרחק ומהצד.. ואולי עם כלכלית הייתי בן אדם עשיר הייתי יכולה להרשות לעצמי ילדים יותר בקלות, אולי. מה דעתך אודי?

היי מימה, נראה לי שאנשים יכולים להיות גם *עוד לא* מוכנים לילדים. אני מסכימה איתך שזו אחריות כבדה כל כך, שאי אפשר להקל בה ראש. אבל נראה לי שאפשר לשקול ולחשוב עליה בכל מיני נקודות ושלבים. אם עכשיו לא, לאו דווקא לעולם לא. חבל להכאיב לעצמך כל כך על העכשיו, דווקא כשאת מתאמצת לשינוי של האחר כך. ונראה לי שכמו שאמרת שדברים תלויים בך, גם ההחלטה אם להיעזר או לא תלוייה בך. זה לאו דווקא אומר להסיר את האחריות והפעולה מעצמך, אלא כמו שהיא אמרה, להיות עם ליווי. לפעמים זה מקל גם אם אין לצד השני מה לעשות בפועל והכל תלוי בך... ואם זה שווה את זה כלכלית או לא, זו באמת שאלה שאי אפשר להתעלם ממנה ורק לך הפתרונים... בהצלחה מימה, נעמה.

יש כאן , שוב מאותו הדבר , ויש כאן , אותך , שבטיפול את יכולה לקבל את המשאב הזה שכה חסר לך , זה לא משנה אם תביאי ילד / לא , זה משנה שאת יכולה להיות שם הילדה , ואז לצמוח לאט לאט , בתנאים מיטיבים . לא חבל ?