עוד שנה והצילו

אודי, נראה שאיני ברורה. איני ברורה. המילים קודחות ללא הפסקה בראשי, ולצערי גם בלילה אין לי מנוחה. החלומות מטריפים אותי עוד יותר מהמציאות. המקומות, האנשים, המעשים, האירועים, הנסיעות, הנפילות, הבריחות, הפחדים, הבעתה, חוסר האונים, איבוד הדרך, איבוד הבגדים, איבוד הדעת, איבוד הגוף, השקיפות, המוות, הצעקה, השקט, המיתות, היתומים, ועוד ועוד, ללא הפסקה וללא סוף. יקיצה והרדמות, חלום ועוד פיסה ועוד פיסה. צעקה מתמשכת של הלילה אל הבוקר שכבר יגיע, והוא מגיע ומותיר אותי חלולה לגמרי. הזמן הזה, קר לי כל הזמן, כמו לפני שנה. אני לובשת עוד שכבה ומוסיפה עוד שמיכה. אני מרגישה שמנה, אוכלת משהו ומתייסרת, עסוקה בהלקאה עצמית, נדירת נדרים על אם אעלה במשקל אז, מחשבה על צומות, הקאות, ועוד אמצעים לשמור על משקל שפוי. הקור מרמז לי שהשנה תהיה דומה, שלא אוכל להחזיק מעמד ועדיף שלא אחכה הפעם כל החורף. שוב אני חותכת. כל יום. מנסה להפיג קצת את המילים המחשבות ואי השקט של היום לפני השינה. איפה המקום שאפשר לצעוק בו הצילו? אני לא מצליחה למצוא אותו והוא לא מוצא אותי למרות שאני צועקת ממש חזק ומנסה לפרק את כל המטענים הדחוסים האלה עם סכין, אבל היא לא מספיק חדירה והדם שיורד נמהל ממילא במים ואין לו אפילו ריח. אני רוצה שיפסיק כבר הכל, מרגישה איך אני מונעת לכיוונים שונים, מחכה, הולכת, שואלת עובדת, אובדת אובדת. הצילו. מצטערת על כל המילים הלא שמחות... שבוע טוב מילי

למדתי להשמיע את קולי. לקחתי פסק זמן לטפל בעצמי ולצערי גם נאלצתי להתאשפז. חשבתי שהמילים שלי יכולות להשמיע את קולי. אבל נראה שאיני ברורה. המסע הזה עדין לא נמשך ואני בהמתנה לתוכנית האשפוז הבאה. למרות שבתחילה התנגדתי, אני גם מטופלת תרופתית. האשפוז היה עבורי גרוע ממוות (ניתוק מהילדים, העבודה, הסביבה וכו') ולבסוף התגלה כאי של שקט שאיפשר לי לקרוא, לנגן, לכתוב וליצור בשלווה שלא ידעתי כמותה. אני מרגישה שאתה מאוד ביקורתי, או אולי זו המדיה שמגבילה אותך לתמצית ולשורה התחתונה. ובכל זאת, משהו משך אותי להמשיך ולהשמיע את קולי גם לעיניך. תודה מילי