שוב אני...

המון זמן לא כתבתי כאן, גם ניסיתי להגביל לעצמי את הקריאה (אבל כמובן שלא הצלחתי) פשוט נמצאת בריק עמוק ורחב . לא מצליחה להרגיש לעומק שום דבר, ובגדול - שרויה במין אזור דמדומים ערפילי של דכדוך וחוסר עניין. אבל פתאום מרגישה כל כך לבד. לבד יותר משהייתי אי פעם. לא נראה לי שאני מסוגלת לחוות את הביחד של כאן, אבל גם לא מסוגלת לשאת את עצמי לבד כרגע. אני מוצאת את עצמי מחליטה החלטות שגויות בלי להניד עפעף (החלטות שהן בעצם - המנעות מעשייה / החלטה) ולא מאפשרת לעצמי אפילו להתחרט. קורים לי דברים שונים וכביכול מסעירים, ואין בי כח להרגיש משהו. אנשים סביבי עושים דברים, מחליטים החלטות, יוצאים לדרכים חדשות, ואני מקנאה... אבל לא עושה דבר. לא ממש יודעת מה רציתי בהודעה הזאת. אולי פשוט להנכיח את עצמי היכנשהו.

הי עפרה, לפעמים צריך ממש ללבוש במאמץ רב מסיכה כדי להיפגש, להיות, לחבר בין הפנים המנותק והלבדי כ"כ ובין החוץ. מסכה של מילים, מסכה של פנים... כמו שכתבת לי אז, יש לפעמים בפנים גוש מכווץ של כאב ותו לא. בכ"ז , אולי לפעמים, אחרי זמן, המסיכה יכולה להפוך טבעית יותר, מחוברת לעור בכל זאת יוצרת איזה צינור בין פנים וחוץ, אולי המפגש יכול להפוך טבעי ורצוי יותר? משחקי קוביות, גילת.