רק אחרי הטיפול הפסיכולוגי נפתחו לי העיניים לראות

את זה - אבא שלי פשוט לא מגיב לי. אני יכולה לדבר איתו והוא לא מסתכל עליי ולא אומר כלום ולא מגיב, לא יודע לתת פידבק אמפתי כלשהו ויש תחושה מאוד גדולה של להיות לבד בבדידות מול מישהו כזה, ונראה לי שפעם לא הייתי מסוגלת לראות שהוא כזה והייתי מדברת עם עצמי ומנסה לסחוט ממנו תגובות או להשלות את עצמי שהן שם... זה מוזר לראות כמה שאבא שלי לא קומיוניקטיבי מבחינה רגשית.. וחיים שלמים של ילדות עשיתי לו אידאליזציה. אני מרגישה לבד. רוצה אנשים וחברים אבל מפחדת שישפטו אותי. גם ההכרה בנכות לא נוחה לתחושת הזהות לי וגם ההיסטוריה של בולימיה לא משהו שנעים לספר מצד שני בחיים לא באמת יכירו אותי אם לא אספר על ההיסטוריה שבאתי ממנה. אני מרגישה במלכוד. זה לא פייר. רק כי היו לי קשיים וסימפטומים זה דן אותי לקיום מאוד מבודד וקשה כי יש פחד מסטיגמה.. אי אפשר לומר בפשטות שלפעמים אני מתמודדת עם לחצים דרך אגילה והקאה נכון? זה די מגעיל לחשוב על זה. אני מתביישת בזה.. אבל אני כל כך רוצה להיות אני ושיקבלו אותי כמו שאני ולא לפחד להיות . אי אפשר לחיות ככה עם כל הבושה הזאת. נמאס לי להתבייש ונמאס לי לפחד משיפוטיות. שמישהו יעזור כבר לשחרר אותי חזרה לעולם לא שיפוטי. נמאס. רוצה לחיות כמו שאני ולהתקבל כמו שאני ושיעזבו אותי בשקט כל ה'סמכויות', אין סמכות מעליי יותר, אבל יש בי המון פחד משיפוטיות ואין כח לעמוד מולה ולנסות להסביר את עצמי.

זה מה שנקרא לשפוך את התינוק עם מי האמבט... או 'הניתוח הצליח החולה מת'... כן, דברים קרו בעקבות הטיפול, אבל באיזה מחיר? מבחינה נרקיסיסטית יצאתי משם מפורקת ומעורערת לגמרי כמו אחרי טראומה בפני עצמה