להיאסף

להיות פתאום לנשום פתאום זה לנשום גם את הכאב. זה לנשום פתאום דרך כל הצנרת הזאת. של הגוף, ושל הנפש. גם דרך צינורות שמעלים חלודה או מלאים בחיידקים, במהמורות או צינורות ישנים שאולי לא ננגעו מעולם. בצינורות של הגוף למשל יש עייפות וכמה שכבר מזמן צריכים לראות שרברב ואלו של הנפש בחלקם הנשימה עוברת דרך כעס, כאב, אכזבה, החמצה. הנשימות האלו מגע איטי על קווי מתאר של כל המערכת אחריהם עוד לא חושבת מה יבוא, ולא יודעת אם יבוא. גם גישה נחסמת אל צינורות אחרים. אולי כאלו חיצוניים, כאלו שיש חשש שיגרמו לנזילה?. (כמה מילים שבכ"ז נכתבו לי פה השתרשרו לי לעץ הלא נכון, תקועות...) לא יודעת למה כותבת בעצם ואיך להכניס למילים את מה שדווקא כן הייתי רוצה לומר, סליחה

גילת היקרה והרגישה, את יודעת, פעם הייתי עושה יוגה. ונשימות זה אחד הכלים הכי משמעותיים בתחום הזה. יש תרגיל שאת יושבת ומתרכזת בנשימה. סותמת נחיר אחד ובודקת איך זה, סותמת את הנחיר השני. נושמת לפי ספירות ומשחררת, נושמת רגיל. ומתישהו, והייתי מחכה לזה כל השיעור, את נושמת ועוקבת אחרי הנשימה שלך בתוך הגוף. את שוכבת על הגב, עוצמת עיניים וחושבת על האוויר שנכנס וזורם בגוף. והוא עובר במצח, ומרפה את השריר הקטן הזה שתמיד קפוץ, וגם את האחד הזה שבלסת. והוא עובר את כל האיברים, ואז כשאת כבר מכוונת אותו, ולא המדריכה מבחוץ, את מכוונת אותו למועקה, לכאב. ופתאום נדמה שיש למועקה הזו מקום מוחשי, שהאוויר מנקה אותו, מקל עליו. ואת כל זה עושות המחשבות והנשימות. (מעניין, זה דומה קצת להיפנוזה אודי?) תודה שחלקת את המסלול של הנשימות שלך. מקווה שאם תוסיפי להן במחשבה איזה כוח מקל, כל נשימה תרכך קצת את המסלול. נשימה לנשמה. נעמה.