טיפול פרדוקסלי

חשבתי להתייעץ בנוגע ללבטים בפנייה לפסיכולוג\מטפל בפעם הראשונה, צעד שאני תופש כפרדוקסלי כשזה נוגע אלי- לטפל בעצמי באמצעות העמקה באני כשהבעיה היא שכל תחום פעילות ועניין שלי מוגבל לאני. לדבר על עצמי בשביל להפסיק לדבר על עצמי,מגוחך. בשנים האחרונות אני מוצא עצמי סובל מהדשדוש במעגל האסתטי-משחקים לנצנוצי שפל וגאות. ישנו דפוס חוזר,כמעט טראגי, שמאפיין כל תחום עיסוק שלי מאז הילדות-הרהב. אני לא לומד בשביל לדעת, אני לא קורא בשביל להעשיר את עצמי, אני לא יוצר בשביל הגשמת החזון, אני לא רוקד בשביל התנועה- כל אלה נעשים בשם ההתרסה והרהב. את העונג היחיד אני שואב מלהסתובב למי שמביט בי לסנוור אותו ולהתענג על הרשמים בפניו. מילא מדובר היה בלהרשים ולהתחנחנן-מדובר בהתרסה, בבעיטה מגרם מדרגות למקום שאני חושב שטבעי לו יותר,תחתיי. ולמה זה דפוס שאני מגלה שהופך בעייתי? כי אני מתבקש להגדיר עצמי באמצעות עיסוק, במילים אחרות להתפרנס. לבד, בחדר, לא אגע ולא אעסוק בכלום מעבר לרפרוף;לקפיצה מנושא לנושא עד למיצוי. אין בי שום תשוקה ליצור או לייצא משהו החוצה-אלא רק לרכוש פנימה. עשייה היא גסה, גם התעמקות אינטלקטואלית היא מגרה וחולפת במהרה אם אני לא מוצא שיקוף של עצמי בתוך הנושא. נושא או יצירה של אוכל לחדד את עצמי באמצעותה או להעשיר בה את מגוון ההנאות האסתטיות השטחיות שלי-לא שווה כלום. בכלל,יש יותר מראות בחיי מאשר אנשים-וערכם של אנשים עולה ככל ששטח הפנים שלהם מבריק יותר ואני מוצא בו את הפנים שלי או מגלה עליהם קמט חדש. ופסיכולוג, מהו עבורי אם לא מראה חדשה ונוצצת? גרוע יותר להעיד על עצמי שפסיכולוג הוא כלי שלא שונה מאסטרולוג וממגדת עתידות, אולי רק מבריק יותר ומשקף את הבבואה מזווית נוספת, זו רק אמירה שמסנוורת במודעות שלה לעצמה ולרהב שלה. בעצם גם לומר שזו אמירה שמסנוורת במודעות שלה כלפי עצמה גם היא רהב של מודעות למודעות לרהב ולנסיון ליצור אימפקט; וגם היא משרתת את האור הבוהק. וכ'ו, וכ'ו. מה דעתכם? איך אגש לטיפול בלי להרגיש שאני קורא ספר גדול שנכתב עלי, או ספר אוטוביוגרפי שאני כותב על עצמי?