רק אנשים חלשים מגיעים לטיפול פסיכולוגי?

לפעמים נראה לי שכן. כי אנשים חזקים לא שואלים אף אחד. הם נותנים לעצמם את האישור לחיות כמו שמרגיש להם לנכון.. הם מרשים לעצמם.

הי מימה, לפי מה שאני מבינה, אנשים שפונים לסיוע, ובפרט לטיפול נפשי, הם אנשים שמוכנים להכיר בחולשות שלהם. וזה כוח. ואומץ. גם להיעזר מעיד על חוזקה. הנרקיס המופרע, למשל, בטוח במושלמותו ובכוחות העל שלו, על כן, חלילה לו, לתפיסתו, לפנות לעזרה, אך זו חולשתו הנכבדת, בעצם. ואילו אנחנו, המתבוננים מבחוץ, מאידך, דווקא עשויים לחשוב שמשהו בתפיסתו דורש שינוי מהותי. אך, אל ויכוח ואין כופים. כמו-כן, בטיפול פסיכולוגי לא אמורים לתת לנו עצות או הוראות הפעלה איך לחיות, או איך לנהוג ומה לעשות (לעתים למורת רוחנו), אולי ינסו לעזור לנו למצוא את התשובות בנו עצמנו. להיות שלמים. סוריקטה

כי בעת השחזור בטיפול הפסיכולוגי זעקתי יותר מפעם אחת בקריאה תובענית שנחנקת לתוך עצמה למרות שרציתי לצרוח במלוא הריאות 'תעזרי לי'. ושלחתי לה סמסים כאלה. לא הצלחתי למשיך להגיע לפגישות איתה כי זה הרגיש משפיל על רקע התייחסויות אטומות קודמות ובסופו של דבר היא ענתה לי בשיחה טלפונית 'תעזרי לעצמך את'. היא כאילו העבירה את האחריות חזרה אליי. זה היה 'תבואי בתנאים שלי או אל תבואי, בעיצומו של שחזור רגשי... דווקא אם כן בקע ממני משהו בטיפול ההוא היה קריאות נואשות לעזרה... הבעיה שלא היה שם מישהו שעזר.

מימה , אני שמתי לב שחל בך שינוי , לטובה. נשמע שיש קצת יותר אויר . איך הולך בטיפול החדש ,???? את יודעת אני רוצה להציג לך זוית הסתכלות , מעניין שגם אני וגם אלינור כתבנו את אותה הודעה בהפרש של יומיים . אני כתבתי שהמטפל שלי לא קיבל את חברה שלי לטיפול. ובכך הוא שמר על הגבולות שלי והיא כתבה את הדבר ההפוך . אני לא אומרת את זה ממקום שיפוטי . זה קצת כמו במטוס , בהמראה , שככל שהמטוס מתרומם , כלפי מעלה שדה הראיה הולך וגדל . #מחשבות . הילה

סליחה אולי שאני כותבת שוב, פשוט, אני נמצאת בנקודה מאד דומה כרגע בטיפול שלי (זועקת 'הצילו' וחווה אדישות והחזרה אליי, לאחריותי, מן 'תסתדרי לך לבד כבר, בלי שנתתי לך כלים'), וזה השחזור העיוור, ואני יודעת לומר זאת, ועדיין איני מצליחה לראות את המטפל כרגע אחרת ממה שהיה אז עם האמא החולה. איני מצליחה לזכור את הטוב שנתן בעבר. את הדברים שבי עכשיו, שנטמעו בזכותו והוא היחיד שלימדני, דברים בהם אני יכולה לנסות להשתמש. אין לשם גישה כל-כך. והוא אולי הדמות הכי נחמדה שיצא לי להכיר בכלל ואבדה לי... ניתן אולי רק לקוות שנצליח לעבוד על פרידה באופן סביר ולא יהיה חיתוך חד בנקודת שחזור כזאת, שתותיר אותי בכאב וזעם רב. כמו שהרגש מושך מאד חזק. ראי, אדם יכול, למשל, להכניס את עצמו לתוך צינוק ולזעוק הצילו חנוק ללא הרף, אפילו לעמוד על במה רבתי לשם כך, אבל היחיד שבאמת יש לו מפתח לפתרונים זה הוא עצמו. הוא הסוהר, הוא גם האסיר. חלקים בו. המטפל, שאולי גם קצת מזדהה עם חוסר האונים, המטפל, שמסביר לו זאת – זאת הנתינה. זאת העזרה שהוא מעניק. את זה צריך לקבל ובזה להסתייע ולהשתמש. אם הודפים זאת – גם זה מבטא את החולשה שהיא הקושי לקבל מבחוץ. זה לא שהמטפל אינו עושה כלום ונהנה לראות אותך מתבוססת בדמך... כמובן שזאת לחלוטין יכולה להיות החוויה האישית ללא פשרות. קורה לא מעט שאנחנו אלה שמכניסים את המטפלים 'בכוח' ובמעין אליפות עגומה שכזו, למקום הלא עוזר, ויתרה מכך, הסדיסטי של ממש. למדתי שבדר"כ, כמעט תמיד, סביר שדמויות של מטפלים מקצועיים אינם כאלה. למעשה, רחוקים מאד מכך. במקומות בהם כוחות הרגש עובדים כל-כך בעוצמה, קשה מאד להבין או לראות. גם לי. אם לא דיברתי אלייך, אולי בטעות מישהו אחר ייקרא, סוריקטה

הי סוריקטה יקרה, רק רציתי להגיד לך שאני קוראת אותך, ולא בטעות. גילת.