"לספר או לא".. שאלה משלי

מסתבר בדיעבד שההורים שלי לא ממש סיפרו לי הרבה על עצמם. בייחוד אמא. לאמא שלי שלפעמים הייתה נורמלית ולפעמים היו לה התקפי זעם צרחניים ולפעמים הייתה מתכנסת בעצמה ובוהה קדימה בלי ליצור איתי קשר עין רק להנהנן כאילו היא שומעת אותי מדברת אבל בלי עניין אמיתי כי הייתה מתעייפת ממני.... מסתבר שהיא לא סיפרה לי מעולם שאחרי שאבא שלה נפטר ממחלה ואמא שלה שטיפלה בו איבדה את זה לגמרי והתאבדה באופן נוראי ביותר שלא אפרט פה.. בכל אופן מעולם לא סיפרו לי על זה ורק בגיל 16 גיליתי את זה מקרוב משפחה אחר שציין כדרך אגב ואני הופתעתי לשמוע על כך לראשונה. מוזר אבל אף פעם גם לא שאלתי מי היו סבא וסבתא מהצד שלה. הייתי ילדה ששקועה בחולמנותי שלי על העתיד... איירוני שאמא שלי אמרה שקראו לי על שם העברי של אמה שלה כי כך היה נהוג אצלם, לקרוא על שם סבים/סבתות לזכר הדורות הקודמים... אודי זה נראה לך בריא שהורים לא משתפים פרטים כאלה של רקע והיסטוריה קשים מחייהם לילדים בשביל כנראה לגונן עליהם ולחסוך את מה שקשה ומכאיב להזכיר? מה עדיף, לספר דברים כאלה או לחסוך מהילדים ושההורים יסתפקו בעבודה פנימית עם עצמם (מה שבמקרה של ההורים שלי לא היה)?

אני מנחשת שהתשובה היא לספר.. כי גם בטיפול אמורים להיות מסוגלים לדבר על הכל. ואם אנשים לא מסוגלים לדבר על משהו זה אומר שהוא לא מעובד אצלם ולכן יכול להוביל להשלכות לא מודעות... סיימתי לנחש את תשובתך ואפילו עשיתי ניסיון נימוק :)