להיות

חדשה מרעישה: זה אמיתי. מה שאני, מה שאני מרגישה, מה שאני פה, אתם, אתה. ואתה פסיכולוג. זה לא משחק. אני יודעת שזה נשמע מוזר. אני מעכלת. אני לא יודעת להיות עם האמת כ"כ. אני בורחת הרבה מאד להסחות דעת (או נפש) מסוגים שונים, חמורים יותר או פחות. כן, ההודעה ההיא שכתבתי לך וכתבת לי בחזרה "להתגילת", היה שם משהו מדויק מאד. זה מפחיד מאד--ואני פחדנית מאד. אני לא כ"כ יודעת להיות. אודי... אני לא נוטה לדבר פה על כך אבל אני מנסה אולי לשתף במשהו שקשור לקושי שלי ללכת לטיפול. לא איזה משהו מרעיש ומפתיע, פשוט, לנסח: אומרים שזה להתנסות בדרך יחסית בטוחה, במרחב בטוח. אני מרגישה ההפך. אני מרגישה ששם הכל חשוף ואין לאן לברוח, האסטרטגיה הבסיסית שלי. ואם אפשר לגנוב מסוריקטה את המשפט שכתבה בהקשר הפרטי והאחר שלה: יש בי בושה גדולה מאד. אפשר לכסות את ההודעה הזאת, להסתיר קצת? לא, הנה, בקשה אחרת: אפשר להסיר קצת את הכיסויים? אפשר פתאום להתחיל להיות? בראשי עוברים כל מיני הקשרים בהם ה"להתחיל להיות" הזה ליווה אותי. תמיד כדבר מלאכותי קצת ולא טבעי וזורם. אתה יודע מה, אפשר לחזור הכי אחורה: בתור עוברית קטנה. כבר אז, לא רציתי לצאת אל העולם. התחלתי והתחרטתי, והיו צריכים לעזור לי לצאת. וכל המחשבות האלה. אני רגילה גם אם לחשוב אותן- לשמור אותן בתוכי. לכתוב כאן, ובכלל, לחלוק, זה כמו להיות. ולמה? למה לתפוס מקום בעולם, בעצם? ואיך? גם רוצה לספר שאני במציאות מאד מתפקדת, ויש נוכחות וגם חברה. רק משהו בחוויה הפנימית , מפוצל למדי. מתחבא. לא לגמרי שם. (ואולי זה רק נדמה לי שכך?) גם העניין של הראיה, והמיכל שכתבת לי עליו, חזק מאד, אודי. נתן אלתרמן כותב "באין רואה אותך רעי, פניך מתחילים לגווע" ... חוץ מזה, מנסה ללמד את עצמי שזה בסדר לכתוב כאן ולחלוק את החוויה. הרי זה מה שאני מנסה להצליח לעשות...לפעמים מרוב שאני חושבת: "ללכת לטיפול", אני כבר שוכחת מה זה אומר. בסדר מה שכתבתי, אודי?

גילת, רק רציתי לספר לך שגם בטיפול עוד אפשר לברוח. לתוך עצמך, לשתיקה, לברבור, כל אחד בדרכו. ההכרה בזה שזה אפשרי, שאם אני באמת רוצה ללכת לא ימנעו ממני, שאם אני רוצה להסתתר לא יציצו, דווקא עזרה לי להישאר ולהתגלות לאט-לאט. אני זוכרת משפט של המטפלת שנגע בי: "אני רוצה לראות אותך, לא לראות לך". ואני מאחלת לך שיראו אותך. אולי תוכלי לגייס את כלי הנגינה שלך כשיריון נעים, שיאפשר לך לאט-לאט להתגלות ולא להיחשף לחלוטין. נעמה.

לקח לי קצת זמן לעכל את מה שכתבתי, ולהגיב. כנראה בגלל ה"להיות" הזה, שהודעה הזו קצת הדגימה בעצמה... ויש לי קצת תחושה מעורבבת כזו שהייתי כנה מאד וששיקרתי, בו זמנית. הרגשתי גם קצת, בשילוב עם תגובותיכם, שההודעה שלי שידרה אולי איזו תדמית שלי שרחוקה מאד ממה שאני במציאות, לא מדויקת מספיק. ורציתי מהר להביא ולספר. (אולי הבהיל אותי ששידרתי הרבה חוסר אונים. שהחלק הזה שבי פתאום נראה כמו הכל). אבל במקום זה, (נראה לי לא ממש אפשרי להראות פה תמונה שלמה, וגם לא ממש הנקודה)- אני מנסה ההפך. מנסה לאתר איפה בתוך המרחב שהוא אני, נמצאת הגולה הזו שהיא גילת. אני מסתובבת כל היום והיא מתגלגלת בתוך ראשי. לפעמים היא תופסת את כל המרחב שהוא אני, לפעמים היא כ"כ מסתתרת שאני בכלל לא מוצאת אותה , שנדמה לי שהיא מחוצה לי, דמות שהמצאתי. לפעמים היא ואני מתחרות על המרחב , חולקות אותו. וזה קשה, דורש פיצול קשב כזה. והכי טוב , אני חושבת, לרגעים אני מרגישה את שתיהן יחד, חופפות במרחב... בהקשר הזה, עולה בי פתאום התחושה איך זה לחיות הרבה זמן בבית שמישהו אחר ריהט לך, מישהו אחר מנהל אותו. אתה מסתובב וחי שם, אבל אתה לא יודע ולא מנסה לדעת איפה בדיוק כל דבר, מה במקרר כבר התקלקל וצריך לזרוק והאם כבר שולמו חשבונות החשמל. ופתאום המישהו הזה לוקח את כל הדברים שלו ויוצא. ואתה מתחיל לרהט בעצמך. (פתאום אני מבינה אולי את מה שכתבת לי, נעמה, בתגובה להודעתי "חג האסיף".) הצעדים שלך בתוך הבית הם אחרת, הנוכחות בו. תחושה של.. שליטה. ואני חושבת על המילה אין–אונים שמזכירה אין-א(ו)ני(ם). מנסה להגיב לתגובותיכם מהמקום בי שהוא גילת. ולא להרגיש שזה שקר. נעמה, תודה שחלקת את המחשבות היפות שלך ושל המטפלת, ועל האיחול הנוגע. (באשר לכלי, את חמודה... האמת שאני לא מרגישה שהוא יכול לשמש שיריון, החוויה שלי אותו היא משהו דווקא אישי וגולמי יותר מהמילים. כן, לפעמים אני חווה אותו כמו זעקה כזו אבל מבחוץ זה לא מורגש. מביך אותי אפילו שהבאתי אותו לכאן). ואודי, אאממ... טוב, אליך בעצם כל החלק שלמעלה, כלומר - אליי, ואליך כמיכל, משהו כזה, אם זה בסדר. (מוזר...שוב תחושה שכנה ומשקרת בו זמנית) סליחה אם הלאיתי.