חג האסיף

פתאום חשבתי על הצורך שלי לאסוף, מאיפה הוא... לאסוף מילים, לאסוף דברים נכונים, מתאימים... לאסוף זכרונות... אולי משהו שנובע מההרגשה שיש בי חורים-חורים... אם מוצאת שיר יפה, או איזה סרטון שנוגע אליי, מיד צריכה לשמור ולכתוב במקום שאוכל לראות,... שאוכל לחזור, לוודא, להרגיש. לפעמים רק שחזור בתוך הזיכרון גם מספיק... חוזרת וקוראת גם הודעות מפה, לפעמים אלף פעם.. לפעמים מסתובבת לי בראש מילה, הגדרה, למשהו שאני מרגישה, מילים נכונות – ואני חייבת מיד לעזוב הכל ולכתוב אותן, (קצת אובססיבי...) כמו איזה סופרת משוגעת... מנסה לכתוב לי רצף...ממשות... (לא סומכת שזה יישאר בתוכי? צריכה גיבוי חיצוני? פוחדת שאני בור ללא תחתית שמפיל הכל מן הצד השני? לא ברור). "אסוף את המעשים את המילים והאותות..." ועכשיו חג האסיף... :-) את מה אוספים? את תבואת כל השנה? כל השנים? ומה עם החורים? אפשר לאסוף גם אותם, איכשהו? ומתי מפסיקים להרגיש צורך לאסוף? מתי מרגישים כבר אסופים? (הממ... יתום = אסופי... הפוך על הפוך... מה בין תחושת הריק, החסר, ובין פעולת האיסוף... ) ואני רוצה את חג...החריש. (יש כזה? פסח?) ככה לחרוש לי תלמים חדשים באדמה רגועה אחרי שיסתיים ויירגע הצורך לאסוף ולהרגיש את מה שיש עד כה. (יבול ברכה כבד משאת?!) גם קצת הרגשה קשה כזו, כאילו האדמה אינה יכולה להניב דבר...אולי דבר גם לא מחלחל... ולכן מה שנותר זה רק לאסוף... מלמעלה...מבחוץ... .... ורק הבטחת הרוח.... https://www.youtube.com/watch?v=XUR6jL3D6N8 הלוואי שהגשם יבוא בעתו, ויביא אתו קצת התחדשות, לכל מי שצריך...

חקלאי צריך המון אמונה, מה? מניח את הזרעים, משקיע בהם ממיטב מרצו וסומך עליהם שיגדלו ויהיו משהו. כשלא מכירים מספיק את מה שבבטן האדמה, כל הזמן מפתיע שיוצאים דברים. אז אוספים ואוספים ומי יודע מתי זה יפסיק, מה אוספים, מאיזו חלקה כבר אין? חג החריש, אהבתי. לזרוע את הזרעים של עצמך, להכין להם מקום. והחורים, הבולענים האלה, זו שאלה טובה איך להתייחס אליהם. כמה הם חלק קיים (הרי הדונאט לא יכול היה להיות בלי החור) וכמה הם אין. יבול ברכה כבד משאת. איזה משפט נוגע. כמו שבמבי כתבה על הטוב שהוא טוב ומציף. בכלל נגעת, גילת. גם עם הצונאמי השקוף. הילד שלא מקשיב בכלל למה שלמבוגר יש להגיד, החוקים שלו הם שקובעים. יש משהו בידיעה שאת יכולה להיות כל כך קיימת, גם אם את מרסנת ולא מציפה, שנותן משהו. את לא שקופה. גם רוח נדמה שלא רואים, אבל למעשה עושה המון. ואת מזיזה עלים פה, ראית? בברכת חורף גשום, קריר, מיטיב, נעמה.

נעמה יקרה, אני מודה לך. ואני אוספת את דברייך. אולי מתישהו זה גם יחלחל. אני מרגישה קצת שאת מסתובבת פה בפורום ומאירה בפנס למקומות חשוכים... לגבי החורים, הם מאוד אין, אבל הם אין נוכח עד מאד... באמת בולענים... אבל חשבתי, יש כלי נגינה שיודעים לנגן דרך החורים, ממש דרכם, ולא לידם או מסביבם, ולהוציא מהם משהו שנשמע, משהו קסום וצלול ושלם מאד... שאלתי אותם איך הם עושים זאת, מה הסוד, עוד לא הצלחתי ממש להבין... וכלי הנגינה שלי, ידיד נפשי, יכול אפילו יותר מכך, הוא יודע לנגן דרך החורים שלי... ולהפיק משהו מדויק ואמיתי ,אסוף, שהוא נגיעה בנפשי, שהוא בעצם אולי היא, ויש בכך משהו מנחם. ואני מנסה ללמוד. לנגן כך דרכם, לדבר כך דרכם, להיות כך דרכם, משהו שלם ואמיתי. משהו קיים. ומאד אהבתי והזדהיתי עם ה"של עצמי אבל איתך" שכתבת שם למטה לסוריקטה. זה לא עקום בכלל, זה מדויק מאד. לדעת להיות של עצמנו ועם אחרים. תודה, שוב, ואנא, שמרי על עצמך. אני מגלה כמה הרבה יותר קל לומר זאת לאחרים, רואים את זה גם כאן... האם, אולי, חורים משלך, הם אלו שגורמים לפגוע בעצמך? שלא נותנים להיות שלם? שמושכים ואומרים- לא מגיע לךךך... להיות שלמה.... ואומרים, עזבי את המאמץ הזה, להחזיק שלם, לא להתפרק.... בואי, הצטרפי אלינו, היכנעי..... אל נא תקשיבי להם. נסי לומר לעצמך מה שאת יכולה להגיד לאחרים. גילת.