Rock a-bye baby

היי אודי, אני מתחילה לכתוב בלי לדעת מה יהיה כתוב כאן כשאסיים.. לא בטוחה שיש לי מה לומר, רק צורך לדבר קצת לאויר. (אתה לא אויר, אבל כרגע, ברגע הכתיבה, זו רק אני פה והאויר. בלי אינטראקציה עם אף אחד). המטפלת שלי אומרת שהייתי קצת מאנית עד עכשיו, בכל הנוגע להתמודדות עם המחלה של אמא שלי (אומרת את זה בחיבה וחיוך, וגם אני מחייכת לעצמי, כי זה נכון. וגם נחמד). אלא שעכשיו זה נגמר, לצערי, המאניה הזאת, וכבד לי בבטן. כמו סלע כזה שלא מרפה. אני מתקשה להירדם בלילה, ונהנית להשאר במיטה עד שעות אחר הצהריים. זה לא בדיוק עצב של בכי, לפעמים כן, פשוט כובד פנימי כזה שלא מרפה. ולשמחתי חברים מתקשרים ומזמינים להיפגש, ואני אסירת תודה ונענית, אבל עדיין- בחופש הזה יש המון זמן להיות לבד. ואני מחכה נורא (כי זו באמת המתנה קשה-קשה לפעמים) להיפגש עם המטפלת שאיתי. ו-50 דקות חולפות כל כך מהר שקשה קצת לא לשים את ההמתנה הזו ללעג בתוכי. אבל משהו בחדר שלה מרפה את השרירים. לא בטוחה שזו היא, אולי רק הריהוט החדש שם. וכשאני איתה אני מדברת, אבל מוצאת את עצמי כמו מדברת אל תוך עצמי. והמילים לפעמים מתקלפות ממני כמו גלדים יבשים, ולפעמים כמו גלדים שעדיין לא מוכנים להתקלף, ואז אני נבהלת והפצע שורף ומכווץ מאוד. והמילים שלה לא מכסות, לא מפלסטרות, גם הן מהממות אותי.. כמו משחת שרירים, חמה-קרה, בריח מנטה. מכיר את התחושה העירומה-חשופה הזאת? היא הולכת עם הקו שלי ומדברת על ההתמודדות עם המחלה כמו על התמודדות עם מותה הקרב. וזה קשה לי נורא, שזו כבר עובדה מוגמרת בעיניה. וקשה גם שעדיין אין לנו שעה קבועה, בגלל תחילת השנה האקדמית. זה מעורר בי חרדה וחולשה. הייתי רוצה להעיר קצת את המאני, שנעלם בי לאיזה פינה והחל לכסוס ציפורניים. להעיר אותו שינפץ חלקים מהסלע. קצת כמו שההקרנות של אמא שלי אמורות להקטין את הגידול בגב, שלא יגע בעצב ויכאיב כל כך. אתה יודע, בסופו של דבר זו אני שמטפלת בעצמי.. 50 דקות הן כל כך מעט, שהטיפול הוא בעיקר הידיעה שיש מישהו נוסף שמחכה לשמוע מה שלומי. לא בטוחה אם יש משהו ספציפי שהיא עושה שמטפל בי, למעט להיות שם. ואני זו שצריכה לנער את עצמי ולומר לעצמי שזה בידיי לבחור את הסיפור שלי כרגע ואת המנגינה שבה אספר לעצמי מה קורה. אני יכולה להחליט שאני לא אמא שלי ולא חולה, ולכן אין צורך לשכב כמוה במיטה כל היום. אני יכולה לומר לעצמי שהדלת לממלכת המאניה פתוחה, ורוחות החיים שלה יתקבלו בברכה. (לא, את זה אני לא יכולה להגיד, כי הסלע נמצא שם, אין מה לעשות). אני לא יודעת מה לומר לעצמי.. מה התפקיד שלי בבית כרגע? אל מול אמא שלי, אבא ואחיי? מה היכולת שלי לדבוק בשגרה? לצאת לדייטים בלי לבכות? ללכת לחתונות של חברות בלי לבכות? להאמין בחיים, לעודד חיים אצל אמא שלי? להיות שמחה? מה להגיד לעצמי...? יצא קצת אישי הפעם.. כמו מקטע של שיחה אישית. תודה, גפן נ.ב. מעניין כל המשמעויות של המילה Rock.. (שיחקתי קצת בכותרת).