"and in the end"
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
היי אודי, לאמא שלי יש סרטן ריאות כבר 6 שנים. קצת לפני החג התברר שהוא התפשט לעמוד השדרה. הרגשתי ממש בסדר, כמעט טוב, עד היום. היום ואתמול סיפרתי ליותר מדיי אנשים בנונשלנטיות, כאילו זה שום דבר, ובסוף זה חלחל אליי פנימה. נכנסתי לאינטרנט וקראתי פרוגנוזות. הרבה מהן מדברות במונחים של חודשים. זה נשמע לי מופרך ולא הגיוני שכל כך מהר ידרדר מצבה למוות. אני לא יודעת מה לעשות. לא מצליחה ממש לעכל את העניין. מרגישה צורך להיערך, להתארגן, לעשות. וגם- להתרחק ממנה. וגם- להיות איתה כל הזמן. אני מרגישה אשמה שלמרות שאני הבכורה אין לה עוד נכדים, ואולי גם לא יהיו בחייה. פספוס שלא נקלט לי בכלל. אני מרגישה צורך לבקש ממנה לכתוב משהו לנכדים, או לסרוג להם משהו, או ללמד אותי איך לסרוג כדי שאוכל במקומה יום אחד. שתלמד אותי את כל מה שהיא יודעת לבשל, כדי שאוכל במקומה יום אחד. (שוב יצא משחק מילים). אבל מוקדם להספיד, וגם עליה צריך לחשוב.. אי אפשר לבקש ממי שאמור להילחם עכשיו על חייו שישאיר מזכרות. אני לא בטוחה מה איתי. אני גם לא רוצה טיפול תמיכתי כזה. רוצה חיים רגילים, רוצה טיפול רגיל. לא רוצה להתפתל מבכי וכאבים לידה. קצת לבכות זה בסדר, אבל לא ככה.. אני לא מוכנה לזה. אם אפשר לבקש... אני רוצה שרק אודי יענה. לא אוכל לשאת יותר מתגובה אחת כרגע.
הי גפן, זו אחת ההתמודדויות הקשות שיש, העמידה מול המוות. לשתיכן. הייתי מציע הכי פשוט, בשלב הראשון: תשאלי אותה מה היא מרגישה מול הפרוגנוזה הזו. ייתכן שהיא מפחדת מאוד. ייתכן שמרגישה שיש להשלים דברים שלא הספיקה. אולי דווקא יהיו לה רעיונות איך היתה רוצה להיפרד (כי הרי זו פרידה, ואפשר להיערך אליה, גם לא יודעים בדיוק מתי תתרחש). ומה בינכן. וגם לך, גפן, יש כאן תהליך מכאיב אבל אמיתי מאוד, של פרידה מאמא שחולה במחלה שהפרוגנוזה שלה לא מזהירה. כותרת מדהימה בחרת. זוכרת את השורה הבאה של השיר? אודי
היי אודי, האינטרנט שלי לא עבד כל כך, אז אנסה לשחזר את ההודעה שכתבתי שכנראה לא הגיעה עד אליך.. אולי רק בקצרה, כי קשה לשחזר את הרגש כמו קודם. רציתי לומר תודה, כי נורא חיכיתי לשמוע את קולך. אבל גם לומר שמוקדם לי להספיד אותה, שעוד לא הגיע הזמן. הפרוגנוזות עליהן כתבתי הן סטטיסטיקות אינטרנטיות שלא קשורות למצב הספציפי שלה. צריך לחכות ולראות. אולי הסוף הוא באמת מובן מאליו למי ששומע מסביב, אבל לי הוא עדיין לא, ולי עוד מוקדם לקבל פרוגנוזות כאמת. קשה לי להיערך לזה. אני מודה גם שלמרות שאנחנו אמא ובת שמאוד קשורות ומדברות, בנושא הזה יש שתיקה. אנחנו מדברות רק על ההווה ועל איך היא מרגישה מחר ועם איזה רופא תיפגש מחר, אבל לא על העתיד הרחוק יותר. אני אומרת עתיד רחוק וחושבת על כמה חודשים קדימה, ולא על כמה שנים. סבתא שלי, חסרת טקט שכמוה, איחלה לה שנה חדשה ושלמה. איך אפשר לדבר ככה? נתקעת לי הברכה הזאת בגרון.. היא באמת לא נורמלית. עוד יהיה זמן לדיבורי פרידה ומשאלות אחרונות. אני רוצה בכל הכוח להאמין שעוד לא הגיע הזמן לזה. ואת השיר אני כמובן זוכרת היטב :-) http://www.youtube.com/watch?v=0NBMqZo8U8Q (קרא את התגובה של המגיב הראשון.. מדהים! הפתיע אותי..) "I want this song to be played at my funeral." (למקרה שהעמוד ישתנה בנתיים). תודה שהיית איתי, גפן
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
