מחשבות על טיפול

היי אודי, כתבתי כאן בעבר לפני הרבה שנים, בשם אחר, והתחשק לי קצת לכתוב שוב. רציתי לשאול אותך.. אני בטיפול כבר כמעט 5 שנים, ואולי בגלל המספר המבהיל עולות לי שאלות על מה זה טיפול ולמה טיפול ואם זה מועיל ועוד כמה זמן אמשיך בו, והאם זה תלוי בי או שגם המטפלת מתחילה להתעייף.. קצת מביך להודות, כי אני בעצמי פסיכולוגית בהתמחות, אבל נדמה לי שאני לא מאמינה בטיפול. אני מרגישה שהמקום שיש לי איתה הוא מייסר ומענג ביחד. שזה מן מקום מיוסר קצת, שיוצאים בו בעיקר החלקים העצובים שלי (ויש לא מעט כאלה) והחיוניות שלי- בקושי. אני מודה שגם בחיים האמיתיים החלקים החיוניים שלי לא מאוד דומיננטיים, אבל הם לגמרי ישנם. בחלק מן המקרים ציפיות הסביבה הן אלה שגורמות לחיוניות לתפוס מקום גדול יותר (כי עצבות פחות מתאימה למקומות עבודה, למשל). בכל אופן, ב-5 השנים האלה הטיפול גורם לי להתחפר בעצמי ובמיטה שלי, ואני מרגישה שטיפול שהוא קצת יותר דומה לקואצ'ינג מתאים יותר לתפיסת העולם שלי. אני רוצה מקום שמעודד חיוביות ומעודד כוחות ואמונה בעצמי. המטפלת שלי היא אחת הטובות בעולם, בעיניי, אבל כשאני חושבת ביני לביני, עכשיו כשמלאו לנו 5 שנים, במה הטיפול קידם אותי ואת חיי, לא עולים לי רעיונות.. ואז כשזה קורה, אני נסוגה לחשיבה השכלתנית והכלכלית, וקשה שלא לחשוב על המחיר הכלכלי של הטיפול. אני מתקשה להחליט מה אני רוצה לעשות עם זה.. קבענו, היא ואני, שנדבר על זה, אבל הייתי רוצה לשמוע גם מה דעתך. איך אתה תופס טיפול? האם זה גם מקום שמעצים? אני מרגישה שאני לא רוצה יותר לדבר על עצמי לעומק, להתבונן.. אני רוצה משהו שמכוון-חיים, ששולח החוצה בתחושת מסוגלות ויכולת ואהבה לעצמי. וטיפול נשאר איזה משהו סודי ושקט ופנימי ואיטי.. האם נכון בכלל להביא לטיפול מן חשיבה של תועלת ורווח ולדבר על מטרת הטיפול ועל האם הוא עונה על המטרה? לפעמים נראה לי שמטרת הטיפול היא הטיפול. שאני נפגשת איתה כי אני נפגשת איתה. זהו. כתבתי הרבה, מה דעתך..? גפן

ניסוח מבריק למחשבות שלי...

הי, את מכירה אותי, שאני עפי"ר נמשכת מאד להגיב להודעות כאלה. התמזל מזלך ואין לי היום כוח, וכנראה שגם לא בעתיד הקרוב לבוא, ובכלל, קטונתי... דבר אחד כן – אני חושבת שאפילו יש יתרון בלרשום בקורות חיים שלך בהתייחס לרקע המקצועי - שעברת טיפול של כמה שנים. בעיניי, לפחות, זה סוג של העצמה בפני עצמו. אני לא נבהלת מחמש. המטפל שלי עבר עשר. מילות מפתח: ציפיות, צניעות. אמת. הייתי נזהרת מהקול שמבטיח קסמים. מעבר לכך - כל אחד ותפקידו. ייתכן שהטיפול מכין רקע, מעשיר יסודות, והשאר יקרה בחוץ ואולי גם רק אחרי הפרידה. ו... אין לדעת, את דווקא נראית צומחת מאד, דרישת שלום לוותיקים, סוריקטה

סוריקטה יקרה, אין לי מושג איך את עושה את זה, אבל גם אחרי מה שמרגיש כמו שנים, את מזהה אותי.. מדהים! אני לא בטוחה לגבי "התמזל מזלי".. אני דווקא אוהבת לקרוא אותך, אבל מהמעט שקראתי ממך כאן אני מבינה שכבר היו תקופות טובות יותר.. (אז אני שמחה שבכל זאת הצצת להגיד שלום). קראתי על הזעקה הפנימית הכואבת. האם היא חדה ושורטת או עמומה ומהדהדת בחללים? אולי אפשר לתת לה ביטוי חיצוני? למשל... להקפיץ אבנים באגם, או.. לצבוע את הבית? משהו שיאפשר להוציא, שלא יכה מבפנים, יכנס פנימה ויחליש.. גם אני הרגשתי זעקה כזאת לא מזמן.. טוב, אולי לא ממש "זעקה כזאת", הרי רק את זעקתי שלי אני מכירה, אבל בכל זאת זעקה. הרגשתי שפספסתי את הרכבת, שכבר מאוחר מדיי בשבילי.. אולי גם אצלך התחושות דומות? (זה נורא קשה...) אולי לאט לאט הכאב יתעמעם קצת.. אני מקוה.. ולגבי דברייך, קו"ח לא מעסיקים אותי כל כך. (יצא משחק מילים נחמד :-) אני רוצה להרגיש שונה בדברים שכן מדאיגים ומייאשים, ושם אני לא מרגישה הבדל גדול. בימים האחרונים אני חושבת על זה, שאיכשהו, למרות שאני מספרת לה המון דברים שרק היא יודעת, אני לא מתנהגת בחופשיות איתה. אני נשארת עצורה, קשה לי לפתוח את הפה, קשה לי להיות אני. עם חברות אני עדיין הרבה יותר חופשייה. אפילו "רק" בגוף. לצערי, אני לא מרגישה צומחת מאוד. את דווקא מרגישה לי אחרת מפעם. אני נזכרת בתקופת מאדים וחיפוש המפתח. את לגמרי במקום אחר היום, לתחושתי. ומהקריאה המועטה שלי כאן, התרגשתי לראות כמה את אהובה פה. לגמרי עטופה באהבה. אני מקווה שבימי הסגריר הקיציים, האהבה בכל זאת מגיעה אליך קצת.. חיבוק גדול, גפן (שלא בטוחה מאיפה הגיע השם.. אולי לקראת החג). נ.ב.2- תודה חלי! :)

אני חושבת שתמיד יש מקום לדבר על זה..מטרות ועוד, הרי הן משתנות ומחליפות צבעים כל הזמן לא? מבינה את ההרגשה שלוש וחצי שנים..

וואוו גפן! כשקראתי את מה שכתבת אמרתי לעצמי- איזה אומץ יש לה לגפן הזו...! איך את מעזה לבחון את הטיפול בצורה כזו... ("אבל נדמה לי שאני לא מאמינה בטיפול") כיף לך! אני מקנאה! כבר חצי שנה שאני שואלת לא שואלת את עצמי את השאלה הזו בראש וזה מפחיד אותי (ואפילו יותר בגלל הרצון לעסוק בטיפול). כתבת בהודעתך לסוריקטה (הצצתי:)) שאת עצורה בטיפול. אני גם כזו. זה הולך ומשתחרר, אבל עדיין.. ולפעמים אני חושבת- טוב מה את רוצה?!?- זה לא שאת יושבת איתה על כוס נס...זה זה... בובי

היי אודי, נהניתי לקרוא את הודעתך, תודה :-) אתה כנראה צודק ואני אכן מקבלת משהו, רק שקשה לדייק אותו במילים, ובטח-בטח קשה לכמת אותו. לפעמים נדמה לי שאני מקבלת את האפשרות לחלום בהקיץ במחיצת מישהי, גם אם לא תמיד היא שותפה מלאה לכך בעולם האמיתי שבינינו. לערוג לקשר קרוב-קרוב ו.. אני פתאם חושבת על זה שהיא הרבה פעמים אומרת שאני דווקא לא מספיק מתקרבת, כמו שאפשר, ושאפשר לשתף ולהתלפף עוד (כמו גפן אולי?). שצריך להיות במלואי, גם אם זה חלקים כועסים.. אני כנראה קצת בטיפול עם עצמי.. אני עוד לא מספיק רואה בעצמי אשת מקצוע, אבל יודעת שאתה צודק. (פשוט המחיר הכלכלי, אתה יודע, משאיר אותי "קטנה"- ברמת חיים סטודנטיאלית לחלוטין.. מילא.. שתהיה שנה טובה מאוד, גפן