גבולות בטיפול ורגשות העברה

כתבת: הגבולות מטרתם ליצור "מקום בטוח" בו יוכלו לעלות רגשות ההעברה. הגבולות הם אלה שמעוררים את רגשות ההעברה? או שהגבולות הם הם "עצם" הטיפול, וממילא בלעדיהם לא יוכלו לעלות רגשות ההעברה? ובכלל, רגש נשמע כדבר רוחני מתפשט ומופשט, איך הוא מתקשר לדבר נוקשה ומגביל כגבול???

מניסיוני ואני בטוחה שאיני לבד בזה, הגבולות כפי שמיושמים בטיפול פסיכולוגי אינם עוזרים לריפוי פצעים וחסכים נפשיים שמקשים על יכולת ההקשרות הבטוחה לבני אדם אחרים. הרבה מאוד אנשים שמגיעים לטיפול פסיכולוגי, בגלל שהמטפל שומר על עמימות ואינו טורח להרבות בהסברים, הם חושבים שהקשר עם המטפל שלהם הוא הדבר המרכזי בטיפול והם מרשים ומאפשרים לעצמם להקשר הקשרויות עמוקות למטפל, לעשות אידיאליזציה למשל, גם להאמין שהקשר הזה קרוב ומבין ו'אמיתי'. הגבול שבשלב כזה או אחר בהכרח מסתכל ויתסכל את מי שיחפש לכונן קשר בעל משמעות קונקרטית יותר עם המטפל שלו (ומבחינת החלק הילדי בנפש זה בדיוק מה שהיא צריכה, אבל מבחינת פסיכולוגים היא צריכה משהו אחר וכופים משהו אחר עם הגבולות וכל מיני כללים שרק המטפל מבין ומיישם חד צדדית), ובדיוק במעבר הזה שהמטפל מכוון את המטופל להתבונן על מה שקרה ביניהם ולברר ולהעמיק- זה השלב בו אנשים מרגישים מרומים וכעוסים ו/או מאבדים אמון, מתחילים להבין שלמטפל מעולם לא היה אכפת והוא לא יעזור להם, לעיתים לא מצליחים 'להתנער' מההקשרות שנוצרה אז נשארים ומתחילים לחוות ובעל כורחם להתעסק בכאב הרב שנובע מכך שהציפיות שלהם נכזבו והמטפל מכוון להבין ציפיות אלה על רקע העבר ילדי ולבכות ולהתאבל על מה שלא היה שם או איזה פצע שנוצר.. איך זה אמור לרפא את הנפש?.. היכולת להסתכל מבחוץ על התנועות הרגשיות על חשבון הסיפוק של צרכים בבחינת 'חוויה מתקנת', לדעתי יש בזה משהו שהוא לחלוטין אוברייטד בטיפול פסיכולוגי. ובמקרים של אנשים שבקושי רב הרשו לעצמם לחוות תלות, להעיז לבטא הזדקקות, חוסר המענה בשל חוק הגבול אף עלול להיות מסוכן כי ייתכן שלאחר אכזבה שכזו הם לא ירשו לעצמם שוב לסמוך על אף אחד מהמקומות הרכים האלה או יספיקו להאמין בתמימות שלחיים יש בשורה טובה יותר עבורם ולא רק 'עבודת התאבלות וקבלת הקיים/ 'אומללות נסבלת'. לכן לדעתי צריך להיות ברור לכל אדם שנכנס לקליניקה מלכתחילה שהקשר עם המטפל נועד להתבוננות שכזו בלבד ולא כדי לספק מענה קונקרטי לצרכי הנפש. זה חייב להיות ברור. האכזבות שנוצרות על רקע של 'בלבול שפות' בין מטפל למטופל בעיני לא מועילות לריפוי נפשי באמת. אז יכול להיות שיוצאים מפוכחים יותר עם יכולת התבוננות מהצד ברגשות אבל ייתכן שלעולם אדם כזה לא ירשה לעצמו להסתכן שוב בלהרגיש באמת ולהשען באמת. חוץ מזה, מה הטעם לגעת בפצע 'במסגרת גבולות בטוחים' אם אף אחד לא טורח לחבוש לך אותו. אני אחרי טיפול פסיכולוגי איבדתי מגע עם הצרכים העמוקים של עצמי, רק בשבילי להוריד את סף ההרגשה. זה היה בלתי נסבל.