היום,

אני זועקת שבר כל-כך שזה לא מפסיק. ברמה שהשכנים שומעים ללא הרף... המטפל יודע, אנשים שמכירים יודעים, לקחתי תרופות... מה אומר... סוריקטה

איזה כיף לך שאת יודעת לזעוק. את השבר. באמת!

הזעקה מהדהדת עד הנה , עם הכאב שבה. נדמה לי שעדיף שהמטפל ומי שמכיר ישמעו, שהיא לא תהדהד בחלל ריק . גם יש משהו טוב בלשמוע שאת מוציאה אותה החוצה ושאת נעזרת במטפל ובתרופות. נדמה לי שזה הישג לא קטן. שולחת תה עם דבש לגרון שנושא עכשיו את הכאב של הנפש ולנפש שלא מצליחה לשאת את עצמה. (אנא הודעה, הישלחי. למרות שאת מהנייד.)

לא ידוע מקורה של זעקת השבר הנוראית, אודי, לא ידוע... כפי שכתבתי, אנחנו מנסים למצוא לכך השערות. כרגע אפילו עולות בי כמה נוספות, מעבר לזו של הבלבול בין הטוב לרע שהזכרתי. רושמת לפניי - אחת היא הכאב של האין-כל-יכולות, של המוגבלות, השנייה – כמו הריונות חוזרים ושבים, שלפעמים אפילו מצליחים להסתיים בלידה, אבל אחרי חודשים ספורים, התינוק שנקשרים אליו כל-כך לא מחזיק מעמד ומתאפסים כוחותיו למוות. תמיד. ובעצם, אולי זו גם האמא שהילדה עומדת ממש לידה, והאמא מפנה את הגב. לא רואה צרכיה של הילדה, קיומה, והילדה באופן טראגי עוד מחכה שזה יקרה. ואני אישה מבוגרת בעצמי, עדיין לא מרפה. וכל זה צף כי ביקרתי ב'אזור האם', קרי הסתובבתי ליד מקום מגוריה. ואולי אפשר לקשור לכך גם את חופשת המטפל, או חתולת חצר אהובה גרגרנית ומתלטפת ששווקה חיים בין יום... רוני, זו זעקה עצורה מאד מאד, לא בכי משחרר כפי שאולי הייתי רוצה לקוות. לא יודעת אם יש כאן במה לקנא. מרגישה שהכאב כל-כך גדול שהחוץ לא יוכל לעמוד בו. נעמה יקרה, אולי באיזה אופן הייתי רוצה שידעו שכואב כל-כך. שאני לא רק רובוט. שידעו באמת. איני יודעת אם זוהי דרך טובה להעביר את המסר, אבל זה מה שיוצא. אולי ישנה משאלה שזה יזיז משהו לפחות אצל חלק מהאנשים. ברמה שארגיש שאני מקבלת עזרה אמתית שתחזיק מעמד. לא יודעת... מישהו פעם אמר לי שברגע שמשהו כרוני, לא אקוטי, היחס של הסביבה די מתרגל. זה לא בדיוק כאב שעומדים בו. גם לא מצב מתפקד במיוחד, יכולה עוד לכתוב, אבל לא ממש לדבר או לפגוש אנשים. דיברנו על מגע כואב, על חיבוק... סוריקטה

עצוב, מאוד עצוב וקשה לקרוא, חומרים קשים יש בתוכך, אולי אמא רדיואקטיבית שכמעט שאי אפשר להיפטר מההשפעה שלה... מלבד זה משתתפת בצערך על מות הגרגרנית המתלטפת, (את מכירה את "חתולונובלה"?) מאחלת לך שנה טובה אנה (מילים מילים לשעבר, שיניתי את הניק מקווה שזה בסדר מבחינת מנהל הפורום)

הי סוריקטה בטח את לא זוכרת, הייתי כאן לפני שנים רבות, הייתי עוד אחת מעוברי האורח שהתפעלה ממך ונעזרה בך. זה היה עוד בתקופה של לפני אודי וגם אחרי שאודי לקח את שרביט הניהול. משפטים שלך עדיין מהדהדים בראשי. למשל, אחרי עזיבת מטפלת בעקבות ריב גדול ופיצוץ, אני זוכרת את דברייך על האשלייה שאולי זה שקט רצוי... ועוד רגעים רבים שחלקנו יחד. אני כאן היום בפורום מסיבות לא טובות. אחרי תקופה ארוכה של בנייה גם בתוך הנפש וגם מחוצה לה הכל קורס... כבר חצי שנה של קריסה וכל החלקות הטובות נהרסות. וההרס האחרון הוא הקשר עם אשת השיחות. באמת תקופה נוראית... ואת יודעת, אני רואה אותך כאן עונה לכל אחד ואחד שכותב לך, ואני שואלת את עצמי אם בא-לך לענות לכולם. סתם השערה... אבל מרגיש שאת נורא משתדלת להיות בשביל כולם... ואולי אפשר דווקא כשרע ודווקא כשאת זועקת זעקת שבר, לשים ##@&#, להיות עם עצמך ועם מה שיעשה לך טוב (או לפחות עם מה שבא לך אם טוב זו דרישה מוגזמת כרגע). דיברתי עכשיו בטלפון עם מישהי שהתכתבתי איתה בפייסבוק, וקבענו להפגש, ובסתר ליבי המשאלה שלי היא לגלות שהיא-את-היא-את-היא... איתך (((()))) גלי מפעם

סוריקטה יקרה, טוב לשמוע כאן את זעקתך, שאת מרשה לה להישמע, מרשה לעצמך לשחרר את אסוריה... איתך, מקשיבה לה, מצטערת שהנפש כואבת. מצרפת לך שיר: http://www.youtube.com/watch?v=VYnr4qY8WmA אנימה.

אנימה יקרה, תודה על ההקשבה, על השיר, (פעם פעם, אחד מכינויי כאן היה אשת בוקר, אגב) תודה על המילים היפות שלך, ובמיוחד גם לך אומר שהנני צריכה לא לאבד, לזכור ולהבין, שיש איש אחד, מטפל, שאכפת לו ממני. איש יקר, שהקדיש לי זמן משעות המנוחה שלו, בגלל השבר שלי. סוריקטה

זעקתך נשמעת , והיא פוגעת בנו , בליבותינו , הינה אפילו עובדה שהגבנו . ובטוחה שיש עוד הרבה ששמעו וכאבו איתך ביחד. לתחושתי מי שיוצא מהאדישות כרגע זו את , ולא הסובבים אותך , דווקא . כי , זאת הפעם הראשונה בה אני שומעת את קולך שלך את סוריקטה . במצב שמאפשר מגע ויכולת לחוש , או כמו ששרה ריקי גל , היי שקטה עכשיו הכל בסדר , אפילו האוויר נותן לך הגנה זה לא הגהנום או בטח לא גן עדן זה העולם שיש ואין עולם היי שקטה כאילו אין בך דופי כאילו האוויר נותן לך הגנה כאילו הצרות כבר מתחלפות ליופי כאילו השלווה היא חוף הבהלה היי שקטה כמה אפשר לשטוח את הפגיעות מבלי לחשוש... כאילו הפגיעות עצמה היא סוג של כח כאילו השלווה היא חוף הבהלה ... יכול להיות שפספסתי פה ושם זה מהזיכרון ... הילה

הי הילה, את אומרת דברים חשובים, ואני מקשיבה להם. מאד. קוראת אותך וגם את דברייך על נושא העבודה שהוא בלתי מפוצח אצלי, עדיין. עדיין לא מובן... ויתרתי לכמה ימים על 'מקום העבודה' האומלל שלי, ואיני מרגישה איך אני משיגה כוחות לשוב אל המעט והסוחט הזה. חייבת לשנות את הקשור לנושא ואין לי מושג איך. חושבת לי על "עכשיו אני, כי ההוא הלך" http://www.youtube.com/watch?v=91JEArRsOrg שלך, סוריקטה

היי, וואוי, מילים יפות וחמות כתבו למענך, שמח וגם עצוב.. אני מאוד מקווה שאותן מילים עשו את דרכן למקום הנכון ובזמן הנכון, ואפשרו הקלה נחמה ופצוי מה. בעיקרון , אני טיפוס אנמי כשזה מדובר במילים, אז רק רוצה לאחל לך, לא לשנה הבאה, אלא לימים האלה ממש, שיהיו ימים של שקט שלווה ורק רוגע. איתך תמיד, ריקי.

איחול חשוב מאין כמותו, לוקחת אתו קרוב אליי. צריך לעבור את הימים הללו... שלך, סוריקטה