עלילות סוריקטה והסקר הגדול

הי אודי (וכולם), אפשר לשתף? בדרך-כלל מאד מאד קשה לי לענות על שאלונים מסוג השאלון שיצרת וקישרת אליו. אולי אתה מכיר, ואולי רשמתי זאת פעם - הייתה סדרה בטלוויזיה (שכנראה מבוססת על ספר) שנקראה 'צופן ג'ונסון'. בסדרה הזאת, למיטב זכרוני, היה איש, שלצורך הסיפור עבר סוג של היפנוזה כזאת, כך שבכל פעם שאמרו לו 'Try to Remember' הוא איבד את ההקשרים ושכח הכל. היה זה פטנט שהשתמשו בו, כדי שמי שינסה לחקור את החוויה הסודית והחסויה שעבר אותו אדם בהיסטוריה שלו, לא יגיע למטרתו. זה, אגב, האלמנט היחיד שנחתם אצלי בראש מאותה סדרה של פעם. בין אם ישר או מעוות. ובכן, הרגשתי די דומה לכך בהתחלה. שלפניי שאלות שגורמות לי לאבד הקשרים. שאלה נוספת כזאת אצלי יכולה להיות 'מה שלומך?'. מן שאלה שמשאירה אותי המון פעמים אבודה ומבולבלת למדי... עולם החרדות של סוריקטה. ובכל זאת, רציתי להשתתף. אם כן, התחלתי להשיב פעם, ואחר-כך שוב, ושוב, ואז ויתרתי. אבל אחרי שעות ארוכות חזרתי אליו ומאד התאמצתי ועניתי, מתוך חוסר ביטחון גדול שאדע לחזור על אותן תשובות, ואפילו על הכיוון. קרי, מאמינה שהייתי יכולה לענות תשובות סותרות אפילו. בכל אופן, שחררתי ועניתי את האמת של הרגע ולחצתי 'שלח'. ציפיתי למשהו שיראה שעבד, ונאדה... כן, רצה הגורל ואחת השאלות חמקה מעיניי ודילגתי עליה. איכשהו תיארתי לי שכך התרחש. אבל חיפשתי, ולא מצאתי. ניסיתי לשלוח שוב, וכמובן שנראה היה שעדיין לא הלך לי. חשבתי שאולי אני מנסה לשלוח אותו מידע המון פעמים באופן מטריד, אז סגרתי את החלון. לסגור חלון, הווה אומר, שהמחשב שוכח את בחירותיי... - אבל - אני מכירה אותי, ולכן, בטרם סגרתי את החלון שמרתי תמונת מסך של כל הגיליון... (זאת סוריקטה...) פתחתי את העמוד שוב, התבוננתי בתמונת המסך השמורה שלי, ועדיין לא קלטתי היכן היה הדילוג! נו, אז החלטתי בעיקשות להעתיק שוב את התשובות מעצמי. חשבתי לי - אולי סתם באג במחשב. רק כך פתאום גיליתי היכן דילגתי, ובעצם עקב כך הייתה טעות. אוי אוי, כתוב שם שנדרשות כ 5-10 דקות. הקצב שלי, עד ש, היה יותר מיממה... סוריקטה והחוויה

היי, כל הכבוד לך שלא התייאשת וזה מראה עד כמה אודי חשוב עבורך...ועד כמה היה לך חשוב לענות, אני בטוחה שאודי יכתוב שהוא מעריך זאת מאוד! התחברתי למה שכתבת..בקשר לכך שלפעמים שואלים אותי מה שלומי? זה קצת גורם לי להיות אבודה ומבלבל...ועוד יותר מזה, אני מבקשת ממנה שתפסיק להסתכל עליי כל הזמן בפגישות.....זה כאילו חודר מדיי.........וגם אני עניתי על השאלון ככה במין בלבול שכזה...שיניתי תשובה ואז שוב.... ככה, אולי ביום אחר הייתי עונה קצת שונה, לא יודעת...חשבתי שאני כזו בעייתית ושונה....אז הנה גם אני ככה :) תודה ששתפת

שוב, ושוב, ושוב... קראתי אותך בשעשוע ובכאב, בשעשוע- כי את יודעת להעביר זאת באופן שכזה, בכישרון. אפילו הכותרת שבחרת משעשעת. ובכאב - כי הרגשתי גם מעבר למעטפת המשעשעת את הכאב, הסיזיפיות המעייפת, המערערת, זה היה כל כך מוכר, בתחומים רבים בחיי אני פועלת ועושה שוב ושוב דברים, כי איכשהו זה לא עובד, לא עובר וכו' לא רק פעולות קצרות, הרבה דברים.. הסיזיפיות הזו שבחיי חודרת גם לחלומותיי כסיוטים אשר אני פועלת בהם פעולות חוזרות ונשנות, דברים ששכחתי ועלי לחזור על פעולה מהתחלה בגין דא. אני מתעוררת מחלומות אלו מותשת. כמוך ושונה ממך, כאשר שואלים אותי "מה שלומך?" בד"כ זה מעורר בי כעס, עצב, ועוד. כעס באם אני מודעת לכך שהשאלה היא כחלק ממהלך נימוסין תקין בחברה , ובידיעה ברורה שהתשובה כלל לא מעניינת את השואל, ואף היה מעדיף תשובה סתמית נימוסית בהתאם, עצב-מאותה הסיבה,... כשמישהו באמת מתעניין בשלומי ואני מרגישה זאת, זה בד"כ מביך ואולי גם מציף.. מקוה שלא הכבדתי, מוקירה , מעריכה, מ... מ...(לא מוצאת מילים אך עדיין יש בי צורך להוסיף לעוד, כי את מקסימה בעיניי) שלך, אנימה

סוריקטה לא מזמן יצא לי לדבר עם מישהי בטלפון וממש היה נדמה לי שאני מדברת איתך משהו באינטונציה שלה ובצורה שבה דיברה מין נוכחת נפקדת כזאת ..... זאת היתה מישהי מאיזה קו סיוע את יודעת משום מה התמלאתי בהמון חמלה כשקראתי אותך. כל כך מוכר לי המקום בו דבר שהוא כל כך פשוט להרבה אנשים ...., הופך לסזיפי , מסורבל , מעיק ומתמשך .... עבורך .... והרבה פעמים גם עבורי למרות שהיום הרבה יותר טוב ועדיין . עוד ממחשבותי לפעמים כשאני קוראת אותך את מזכירה לי פרח בר מוגן פרח ששורד בכל מזג אויר/אדמה / משקעים שלא מודע ליופיו ושאסור לקטוף אותו .... בעיני ההקבלה היא ...גם .... ממקום שאת אומרת מאחורי מילותיך היפות אל תגעו ואל תתקרבו ..... מחשבות למרות שהיום זה כבר הרבה יותר ..... מקוה שלא פגעתי .... שלך ((((חיבוק)))) רק אם תרצי ..... הילה

הי לכולם, קוראת את תגובותיכם הנוגעות, אנסה למצוא מילים מעניין... חשבתי על השם הראשון ראשון בו כתבתי בקביעות בפורומים. היה זה שם שטומן בחובו אלמנט הישרדותי. כך היה אז. בכל זאת חלפו שנים. אם כן - מה היום? אולי היום זה כבר חצי שקר כזה? אולי לא מחויב דווקא הקטע ההישרדותי? אולי כבר מתאפשר יותר מגע? וחשבתי גם מדוע היה לי קשה כל-כך עם השאלון. כאן, כנראה, נכנס רכיב הזמן, שלפעמים נדמה שעצר אצלי מלכת. והזמן - פעם התרברבתי (מבלי להבין) שהיו לי המוני חלומות נוראיים כל לילה. אבל היום, האם השתנה כל זה? האם אודה שכבר פחות, שאפילו קרה והיה חלום (אחד אמנם שאני זוכרת), אבל טוב? האם בחרתי להשיב כמו אז? או שמא כמו היום? חשבתי גם שאולי אני מנסה איכשהו לשכנע, וגם זו אינה אמת גמורה, שאני עדיין נורא חולה. מה, רק בחולים מטפלים? ואני מכירה את הפטנט הזה שאם אכפת לך מעצמך ואתה מטפל בך, משתנה גם היחס של הסביבה כלפיך. ושוב חושבת לי - מדוע איני מביאה יותר את מה שבריא? מדוע יש לי נטייה להסתיר אפילו מעצמי את החכמה שלמדתי? ומדוע רטרו? ומדוע אני מחזירה בחלומות של היום סיפורים מפעם? לא בטוחה שמוצאת תשובות כרגע. בהמשך לדיון שהעלתה קוראת קבועה ותשובתו של אודי, חשבתי גם על השימוש שלי בפורום, ו... נראה לי שאין כאן חד משמעיות. לפעמים השימוש הוא לפירוק, לפעמים לבנייה. לפעמים אולי לשם הסחת הדעת. לפעמים אולי במקום הרעיון של 'לדלל' הייתי הולכת על הרעיון של תרכיז... ו... בכל זאת עדיין כאן. כל-כך הרבה למדתי והתחושה הזו כרגע של לא יודעת, כאילו פרח ומשהו מעוור פנימה, לא חביב במיוחד... קיבלתי בחום את כל תגובותיכם, תודה מן הלב לכולכם, סוריקטה

סוריקטה יקרה, לאחר שכתבתי ומחקתי קצת, נראה לי שלא אכתוב מעבר לכותרת הזו, המכילה התלבטות יחד איתך על הקטע הזה של "בכ"ז עדיין כאן" וגם שמחה (אגואיסטית משהו, אמנם) על כך שאת - בכ"ז עדיין כאן.... טוב מאד לקרוא אותך / אותי אצלך... גילת. (ובכ"ז אולי עוד משהו קטן לגבי הנטייה "להתמסכן"...מרגיש לי כמו הסירוב להיות מבוגר... זה שלוקח אחריות והוא בריא ויוצר ופועל... עדיין יש צורך להרגיש הילד הקטן שמכוסה בשמיכה חמימה כמו זו שאנימה רוצה מהמטפלת שלה... שוכב לו שם מטופל ומחובק, בטח שהוא לא רוצה לקום... עד שהחיבוק יחלחל לו פנימה מספיק מספיק עמוק...) לילה טוב ונעים.