סליחה

הי אודי, שאלת אותי (כצפוי) על הסליחה... (לא כתבתי זאת כדי שתשאל.. זה היה מן הכרח כזה למרות שידעתי שכך תגיב..). מה עשיתי? הייתי...משהו שלא לגמרי נוח לי אתו... אז נראה לי שכדי להגן על עצמי מעצמי ואולי מתגובה (שנכתבת או אינה נכתבת) של הקורא נראה לי שזה מן מנגנון הגנה כזה לומר מראש סליחה... וכך "לבטל", להגביל, להנמיך, לשים במקום, להתנגד לעצמי תוך כדי ? יכולה אם כך לסיים כל הודעה שלי ב"סליחה אודי", מעין חתימה כזו... סליחה אודי ;) (בקריצה וגם קצת באמת, אבוי) גילת ...

אזהרה: הודעה די ארוכה, די נוראית, ודי לא מובנת. מתנצלת על כך מראש. אודי, וואו, התגובות שלך הפתיעו אותי ... גם בהודעה הקודמת שכתבת בכותרת "מה עשית"? וגם בזאת "איך אפשר לסלוח"... ובפנים "מה היית, מי היית"... זה הרגיש לי קשה מאד... כאילו אתה מאשים אותי...ואומר לי באמת אי אפשר לסלוח...באמת עשית... דבר ראשון ברמה ה"מציאותית" יותר לפני שאני צוללת לי... נראה לי שאולי לא הבנת אותי, כי נראה שאתה מחפש משהו קונקרטי? לא "עשיתי" שום דבר... אני יודעת שכתבתי פה כמה דברים רעים לאחרונה , אז אולי אתה חושב שיש לי עוד כמה "שפנים בכובע"... כמה מוזרה המדיה הזו... לא עשיתי משהו מסוים. לכאורה התנצלתי על האופן בו אני מופיעה כאן וקשה לי איתו , מרגישה מטרידה/ חלשה ועוד ..ולכן מרגישה צורך להתנצל בפני עצמי ובפניך... (אולי זה עדיין לא ברור?) אולי התוכן של הודעתי גרם לך להגיב כך? שכתבתי שאני מכחישה? יש לי צורך מגוחך קצת להתגונן ולומר שאני לא מכחישה/ מסתירה איזה משהו נוראי... לא בורחת מהמשטרה על איזו עבירה... "סתם" "רק" מתכחשת לעולם הנפש שלי, לא מטפלת בעצמי, ממשיכה להתקדם למרות שסביר שאני צריכה להיעצר ולבדוק מה קורה...משהו כזה... אבל מעבר לזה, אודי, ההודעה שלך טלטלה אותי וזרקה אותי לכל מיני מקומות... הרגשתי כאילו אתה שואל אותי על כל החיים שלי...לא שואל – מאשים, מעמיד למשפט... (וזה לגמרי לא קשור אליך כבר. הרחקתי לכת). וזה ששמת את זה כך בכותרת... היו זמנים, בהם היה רלוונטי לשאול אותי שאלות כאלו... רלוונטי לי לשאול את עצמי... מה עשית... מי את... לדרוש ממני סליחה.... פיצול בתוך עצמי, פעם הוקרן גם החוצה, שיקרתי גם לסובבים אותי... ועכשיו כבר ל א ! ! אבל אולי עדיין לא סומכת על עצמי? לא יודעת אם אני יכולה להאמין לי? שואלת את עצמי- האמנם כבר לא? אולי אני עדיין משקרת? אולי יצרתי משהו שהוא בכלל לא אני... לא ברור לי מי בדיוק אני...בלבול... מאיפה באות התחושות ולמה חשוב לי להגיד שאני אף פעם לא שיקרתי כאן...ולא החלפתי זהויות בתוך/ מחוץ לכינוי שלי . ואני גאה בעצמי על כך בהתחשב בעבר שלי... (לצערי..). אפילו כתבתי כמה דברים סופר אמיתיים לאחרונה... מצד שני... ברמה הדקה יותר לפעמים לא יכולה לסמוך על הלכי הרוח שלי – כל הודעה שכותבת לפני שאני שולחת אני שואלת את עצמי, למה כתבתי...והאם כנה... ומפקפקת גם בהצדקה שלי לבקש עזרה...ברור לי שאני צריכה...השאלה היא ...על מה... בודקת עם עצמי מה באמת מרגישה ולמה, אולי לא באמת מרגישה כך ואם לא אז מה גרם לי לכתוב... יש פערים בין פה לבין המציאות, וזה לא אומר שמה שנכתב אינו אמיתי. כך גם אמרת אתה "לפעמים יותר אמיתי מבמציאות" . הבעיה היא שהפערים האלו אצלי מתחברים לי גם למקומות אחרים, ואני צריכה לעשות סדר לעצמי להפריד איזה פערים הם מהסוג הזה, ואיזה מההוא... אז אולי גם בגלל זה מבקשת סליחה? אני מתנחמת בכך שאולי כמה מהודעותיי האחרונות כולל זו , מתקרבות למדי להיות אמתיות ומדויקות. (סגירת מעגל- מתחבר לי קצת עכשיו להודעה הראשונה ראשונה שכתבתי פה בפורום...אולי סימן שאני יכולה כבר ללכת...) אני מרגישה שלא מצליחה להבהיר לעצמי ולך כ"כ וזה די מתסכל... אבל זה מסובך, וזה מספיק, נחשפתי כבר דיי ואולי יותר מכך. [ודרך אגב, אם כבר כנות אז אולי עד הסוף...הלילה , אחרי שקראתי את הודעתך שטלטלה אותי, חלמתי שכתבת לי הודעה מתנכרת ונוזפת בסגנון "חשבתי/אני מקווה שאת כבר בטיפול. כל הזמן הזה שאת כאן...כבר אמרתי לך מההתחלה..." משהו כזה...ובבוקר לקח לי זמן להבין שזה היה חלום]. לא יודעת כבר כלום, לא יודעת אם יש לי באמת משהו להתנצל עליו אם אין, אם אני סתם רודה בעצמי כשמרגישה צורך להתנצל פה כל הזמן, או לחילופין – שזה מגלה משהו עמוק שבאמת איני צריכה לכתוב כאן וזו רק רמאות עצמית אני לא יודעת כבר כלום... אתה יודע מה לפחות כן? יודעת שבכל מה שכתבתי עכשיו, ועוד בכינוי שלי, איני מפקפקת. בכל השאר – כנראה שכן, בעצמי בכלל, ואולי גם לכן אני נאלמת במציאות? [גם הרגשות קצת נעלמים לי. אדישות שכזו. קהות חושים. כך אומרת לולה ציפרולה השחקנית ב"יש ילדים זיגזג": "מקצועות שעוסקים ברגשות של בני אדם הם המקצועות הכי מסוכנים... אולי קל יותר להיות לוליין? או בולע אש? או מטפס הרים? הגוף, הגוף מדבר בשפה אחת תמיד . הגוף ישר. לא משקר... אבל מי שכל חייו עושה שימוש ברגשות שלו כדי לגרום לאחרים להרגיש , להתרגש, הוא עלול לאבד את הרגשות בעצמו...." (התלבטתי אם לכתוב זאת, לא יודעת איך זה יובן...)] יכול להיות בהחלט שההודעה ממש לא מובנת... (ואולי גם עדיף שכך... זה די זוועה מה שכתוב... ) אבל אל תשאל... כי כשאתה שואל אני עונה...ודי, מספיק לי... ואולי סתם מתוסבכת לשווא. (כמעט יכולה לחתום בשמי).

גילת יקרה, חשבתי על כך שישנם כל מיני סוגים של סליחה. וחשבתי על כך שהסליחה שאת משתמשת בה מרגישה לי כדבר שנובע מתוך איזו תחושת אשמה גדולה ו'איומה'. והרי לא עשית מעשה חמור כזה, כך אני סבורה... ומתי מרגישים באשמה הזו? אולי כשמנסים לקחת אחריות גדולה מידי, אולי כשקשה לנו לקבל משהו בנו כחלק מאתנו ודוחים אותו. מפלצות אמרת... כן, יש בנו כאלה, אבל יש גם מעבר. לא רק. האם משהו ממה שכתבתי דיבר אלייך? היי בטוב, מקווה שהבהלה תקטן שיהיה יותר חיבור של ביחד ותבוא רגיעה ומנוחה, סוריקטה

אכן את צודקת במה שכתבת. אני מגיבה לך למרות שמפחיד אותי להעצים עוד את העץ הזה... רוצה להעלים ולהגביל אותו בדומה למה שכתבתי בהודעה עצמה. כן יש לי הרבה פחד וקושי להכיל את המפלצות שבתוכי, וקושי לתפוס מקום. לפעמים הרגשה כאילו כולי מפלצת אחת גדולה. למרות שלפעמים גם מודעת מאד לצדדים הלא-מפלצתיים שבי. אם כבר הגבת אליי, אנסה לספר לך עוד משהו. את כתבת למטה תגובה למיכל (בין כל התגובות היפות כ"כ שאת כותבת פה) ואני קראתי אותה, והרגשתי כאילו את מדברת עליי... את כתבת "עדיף, כנראה, להכיר בחולשות ובפגמים ולהיות מטופל, מאשר להכחישן. וכדאי להרגיש, כנראה, גאווה בהיותך מטופלת, כי מטרתך להתפתח, ופחות מתמכרת לבושה" יפה ונכון. ואני קראתי והרגשתי כאילו את כותבת לי את זה רק בהיפוך: "כדאי להרגיש כנראה בושה על היותך לא מטופלת, אי יכולתך להכיר בחולשות ובפגמים, שאינך מתפתחת, ומתמכרת לבושה". סוריקטה, אני מקווה מאד שאת מבינה שאין לך שום צורך לחוש כאן אשמה, זו רק החוויה שלי...פשוט החצנה של השוטר הפנימי הזה שלי... מעניין ש"עשיתי את זה" גם לאודי, "האשמתי" אותו שהוא מעמיד אותי למשפט , חלמתי שהוא כועס עליי... בכל אופן, מה שכתבת הוא יפה נכון וראוי להיאמר, גם אם כתבת אותו במחשבה עליי או על שכמותי. וגם לאמירה כזו יש להצליח להתייחס לא כאמירה כועסת ומענישה, כי אין סיבה להיענש על חולשות... (קל לומר, קשה מאד להרגיש). אני מקווה שאצליח קצת יותר לתת לשדים ולחולשות מקום, כמובן לצד הצדדים האחרים. (למרות שאני מרגישה עכשיו שוב קצת קושי לדבר על השדים בחיבה כלשהי אחרי ההודעה שכתבתי לאודי). אני מרגישה שיש בך הרבה עוצמה, ושהיא נובעת בדיוק מהיכולת הזו שלך. ואני שמחה בשבילך על כך. רק טוב, ותודה לך שהגבת, גילת.