רע ונמאס

לא מצליחה להבין מה הפואנטה של העולם הדפוק הזה. הגעתי לטיפול פסיכולוגי ובמקום לבוא לקראתי החריבו לי את הנשמה ואת התקווה. הרעילו לי את שמחת החיים עם 'הפחדת מציאות'. היא סיפרה לי איך ההורים שלי לא יחיו לנצח ואמרה לי בטון פטרנליסטי למצוא עבודה ולצאת מהבית. בלי רגע לחשוב שעם כושר השתכרות כמו שלי זה אומר להפוך להיות עבד של מעסיק כדי לשלם שכר דירה בסוף חודש... לא כולם כמוה וכל הרבה פסיכולוגים וכל מיני מנהלים ומנהיגים עושים עבודה עם משמעות חיים בדירת חמד או וילה פעמיים בשנה טיולים לחן"ל חיים טוב הכל טוב. יש משמעות. יש זהות מקצועית. יש הנאות... אני לא רוצה להיות פה. כנראה אני לא יודעת מה זה הנאות. מחייכת כלפי חוץ אבל בפנים סבל ונמאס . כמה אפשר להעמיד פנים. לחיות באפור. היא הרסה לי את החיים במקום לבנות אותם. היא אנסה לי על הנפש גבולות בכח. שמישהו יגרום לה לשלם. שכל האנשים שעושים דברים רעים בעולם הזה ימותו כבר. נמאס לי. אני שונאת את החיים האלה. אני לא מצליחה להעריך כלום. אז לפחות המתת חסד או משהו. כי אין טעם בחיים האלה. הם לא שווים כלום למי שלא מסוגל להנות מהם. והזונה הקלינית הבכירה אמרה לי 'ללמוד להסתפק' במה שהיא מעולם לא נאלצה ללמוד להסתפק בו. רק צביעות בכל מקום.

של קאמי? שם, לנוכח המגפה הפושטת בכל, אנשים מוצאים את המשמעות לחיים בעצמם ובמעשיהם. לשאלה למה לא להתאבד, קאמי מחזיר אותך לעצמך... יש גם את "המשל של סיזיפוס" שכתב, הגותי יותר. קאמי משווה את החיים לאותו סיזיפוס שעונשו היה לגלגל סלע אדיר במעלה הר רק כדי שיתגלגל חזרה למטה. חסר תכלית. על אף הראייה הזו את החיים, הוא מגיע למסקנה שיש למה לחיות. אך כמו שבודהה לא באמת מסביר לך איך, גם קאמי אומר - תעני את על השאלה. למרות החיבה שלך להסברים המסודרים יותר, אני ממליצה על "הדבר". האנושיות מתפרצת ממנו באופן מרגש.