חיבוק-כואב

(רציתי לכתוב חיבוקואב, אבל פתאום זה נקרא לי כמו חיבוק אוהב...) אני מסתכלת על החיבוקים שנשלחים כאן בפורום ומתקבלים בשמחה ולא מבינה איפה התקלקלתי. אפילו חיבוק וירטואלי שולח בי צמרמורת ובעתה. רק לא לגעת, בבקשה. בבקשה, לא לגעת. גם לא בחום. מרגישה סגורה בחיבוק, אין לאן ללכת והצד השני יכול להישאר ולחבק ולא יהיה לי מה לומר. לאחוז, לכלוא, לא לחבק. כל חיבוק טומן בחובו את הפוטנציאל הזה. גם מגע של רוך יכול להיות מסוכן. ובסופו של יום זה רק גורם לי לכעוס יותר על עצמי. למה הגוף שלי לא מפסיק לבגוד בי? ולמעשה הגוף שלי הוא אני ואני היא האשמה. אני הדוחה, הרעה, המכאיבה, ההורסת. אז או שפשוט אפסיק, או שאפסיק להתנהג כאילו מגיע לי להרגיש אחרת.

הי נעמה, נזכרת במשחק הדוקים הדוקרים-מחוררים שתיארת... אני חושבת שהקול שאת משמיעה, וגם הקול השני של הצורך העז בחיבוק - שניהם איכשהו קיימים בכל אחד מאתנו, או ברובנו, לפחות. אצל חלקנו מה שנשמע מעל פני השטח, קרי המודע, הוא קול אחד; ואצל חלקנו האחר נשמע הקול השני. אני נוטה לנסות לשמוע את הקול המסתתר גם. בן הצמד. במיוחד כאשר הקול הדומיננטי נשמע באופן קיצוני או עוצמתי. כך למשל, לשמוע את הכמיהה לחיבוק מאד מסוים אצל מי שבחרדותיו מרגיש אותו צורב-שורף נורא, או קיימת יראה נכבדת מפניו. וגם מהכיוון השני – להרגיש את הפוטנציאל למעין התנפצות פנימית, הצפה, בלגן בזהות או אובדן-אמון-שכבר-נבנה אצל מי שמביע כמיהה עוצמתית במיוחד לחיבוק שכזה. גם העיתוי עניין עדין. נדמה לי שאצלי אני יכולה לשמוע את שני הקולות. מעבר לכך, אנשים בנויים שונה זה מזה, יש מי שמתענג ממגע, ויש מי שמגע באופן כללי לא בא לו טוב. שונות בצרכים, שונות בעוצמות. וגם חשבתי על מערכת היחסים שבינך לבינך. בינך (החלק האחד) שמבינה ויודעת לטפל, לבינך (חלק נוסף) שזקוקה - שקט! הס! - לחום ולרוך. מה קורה עם הגשר שבין שני החלקים, מה קורה שם שהופך להלקאות עצמיות. כתבתי זאת, כי לפעמים, כמו שאני מכירה ממני, הוא די שבור ככה, הגשר הזה. חיבוק עניין מורכב. בגלל שאנחנו בכל זאת גדולים ולא עוללים, לחיבוק שבא במיוחד מדמות מטפלת בוגרת עשויה להתערבב-להתבלבל פנימה גם מיניות של גדולים. יודעת מה? מעניין להקשיב למה שאומרים החלומות (באם זוכרים אותם) בנושא זה. לך ולכולם, סוריקטה

"ימים לבנים, ארוכים, כמו בקיץ קרני החמה. שלוות בדידות גדולה על מרחב הנהר. חלונות פתוחים לרווחה אל תכלת דממה. גשרים ישרים וגבוהים בין אתמול ומחר." אתמול ומחר. אולי מחר אגיע אליו... בדרך לשם. הקפיצות לצד האתמול הן דווקא ככל שמתקרבת למחר. האמת שהחלומות שבלילה מדברים את הכאב שבחיבוק. החלומות לעתיד מדברים את הכמיהה לכמיהה... מעדיפה באופן כללי לא להקשיב לחלומות שבלילה, אני לא מוכנה שיהיו חלק מהמחשבות, מהתחושות שלי. אבל הם לא שואלים אותי ומגיבים לאותה השתקה בצעקה גדולה יותר... ולמי שרוצה להאזין קצת למילותיה הנפלאות של לאה גולדברג: http://www.youtube.com/watch?v=aF0zBbPHckE