אודי,

אני מרגישה שהיום יש בפורום המון המון כאב עמוק ועצב אינסופי.. אולי גם געגועים וכמיהה.. אני מוצפת.. אודי, בבקשה, אני צריכה ממך מילים רכות,מלטפות.. שלך-במבי. נ.ב תגובתי לסוריקטה שעניתי בשני בערב אם אינני טועה..תעלה אותה בבקשה.

רוצה לזכור :כשחופרים בור ובונים ארמון,יש לזכור לבנות גם סכר שיגן עליו.. וההזמנה שלך מרגישה לי כייף ע-נ-ק-י בלב :) לילה רך ונעים לך אודי. שלך-במבי.

"פורום הכמיהה והגעגוע האינסופי" נשמע לי קצת ברוח "הסיפור שאינו נגמר"... אהבתי עד מאד. אבל אני חושבת שלפעמים (אולי כמו אצלי) לא מרגישים את הגעגוע והכמיהה, אלא אחת משתי האפשרויות הבאות: הראשונה - זעם שבא במקומם (זה במקרה שכן יודעים מה מרגישים), והאחרת - במקרה, הכנראה, רע יותר, נמצאים בתוך חוויית אדישות וריק. הוזכרו כאן מנגנוני הנפש 'לאבד הכרה' כשמידי כואב... תוהה האם אצלי מרגישים גם געגוע גלוי? לא רק כעס ו/או מצב 'אדיש' לכאורה. במבי, ראיתי את מילותייך היפות למטה, כרגע, אולי כמו שכתבתי למעלה, איני מרגישה את הכמיהה למשהו רך ועוטף מעין זה, כאילו איני תרה אחריו בכלל. מה שבא לי לומר הוא ש"כל" מה שהייתי רוצה עכשיו זה לדעת שאוכל להשתכר דיי, ברמה שההכנסות תגברנה על ההוצאות. טכני כזה (והרי העניין רגשי כל-כך, איפה הביטחון, מצב מדאיג נורא). מרגישה רחוקה מזה מרחק רב, והטיפול די מסתיים לו (ובכלל המטפל בחופש עכשיו). מריצה אסוציאציות בראש שלי בהמשך למילות המפתח שלך – רצפה, מים, עיניים. מצרפת את המילה שלי – תיקון. הסמלה ומציאות. גם חשבתי על המילה של אודי – סכר – גם מגן, אך גם חוסם, צריך לדעת איך להפעיל, להשתמש. אם כן, חושפני משהו, אז בזהירות - הרצפה האמתית שלי בבית (כן, בית) די התפרקה בשנים האחרונות. דוד המים החמים אצלי בבית – אמר שלום שלום לפני כמה שנים, גם כמה ברזים לא היו במיטבם. מצבות נפש כאלה, אולי? אולי. השבוע הם תוקנו. פיזית. אפשר ללכת על הרצפה מבלי שתתפרק מתחת לרגליים, אפשר להתקלח בזרם מים, וגם שיהיו חמים. כל מיני דברים שקול פנימי לא הרשה להם קודם. עכשיו זה סתם כזה 'כמו אנשים בתרבותנו'. סיפור שנגמר? אבל אני עדיין סגפנית, נראה לי... ואיך דברים בנפש יורדים ממש למציאות. אולי כבר עדיף מצב בו יש פער, עצום וכואב נורא, אבל המציאות לא הרוסה כל-כך. ועיניים, הו עיניים, כנראה שכן חסרות לי בתוך זה. עיניים של אמא, אולי, שתשמח שאני דואגת לי. בבסיס. לא תקנא. לא תשמיע קול של "את הרסת את הדוד, הרצפה והברזים ולכן תענשי". זה קול פנימי שלי. ההיא, האמתית, כבר מזמן לא בשטח. קצת מצטערת לפעמים על ההודעות שיוצא מהן רושם של הסתכלות על האין ופחות על היש. עדיין מאד כועסת על ה'לא מספיק'. על המעט והמאוחר. גם בהקשר הטיפול. בי ותודה לכם, אהבתי לקרוא את השיחות הזורמות, לראות את האנשים גם גדולים לפעמים, סוריקטה העייפה

כשקראתי אותך ואת התיקונים בבית הרגשתי שאת מנסה לשחק עם העולם כמו שאת יודעת לשחק כל כך טוב עם המילים. אולי אם הבית יתוקן, גם הבית הראשוני. ואז האכזבה הזו, שסמלי יכול להכאיב פנימה אבל לא באמת לתקן. ובין רגע היא כבר לא אכזבה, אלא ריקנות, כי יותר קל להרגיש שלא הייתה ציפייה מראש. סוריקטה, האם דיבור על כל האין אינו בעצם געגוע? כמיהה? כשמוכנים לזכור גם שיכול להיות יש... או געגוע לציפייה... מאחלת לך מנוחה מקלה, כזו שלא בורחים אליה כדי לא להיות, אלא מקבלים אותה בברכה.

סוריקטה הי, קראתי את תגובתך והרבה מחשבות עברו במוחי וכן, גם הרגשתי בליל רגשות.. את יודעת סוריקטה , שמתי לב לשני משפטים שכתבת ובחרת להכניס אותם בתוך סוגריים..בעיני אלו משפטי מפתח.. "(והרי העניין רגשי כל-כך, איפה הביטחון, מצב מדאיג נורא). מרגישה רחוקה מזה מרחק רב, והטיפול די מסתיים לו (ובכלל המטפל בחופש עכשיו)". ואולי קיים קשר בין הכמיהה והגעגוע האינסופי.. הבור הריק שאודי מזכיר בתגובתו שמשפיע על הבטחון הרגשי ,והמצב הנוכחי של זעם,חוסר אונים ועייפות (בהיעדר המטפל) שמהדהד מצבים קדומים (???) לא מצליחה להיות ברורה כ"כ לעצמי..אך רוצה לומר לך שאצלי הקצוות הללו, חוסר האינטגרציה בין החלקים/איזורים (?) הללו משפיעים על החוויה שלי, ובחוץ אני מצליחה להוציא בעיקר את הבוגרת שבי.. (לפחות רוצה לקוות כך) כאילו משהו ארוז כזה ??? יחד עם זאת ,מרגישה בפנים חסרת בטחון וחוסר ערך עצמי .. אצל אמא צביה וגם פה בפורום, בעיקר כלפי אודי,החלק הילדותי הבלתי מפותח ,התלותי, הנזקק בא לידי ביטוי.. ואולי אם תאפשרי לעצמך בגדול להזדקק...תקבליאת זה ולא תהדפי.. אולי תצליחי גם בחוץ להביא חלקים שמזמינים ותצליחי לקבל את מה שמגיע לך ובענק.. רוצה להוסיף אם מותר..אם לא מתאים לך , "תמחקי ותזרקי לפח את מה שאני רוצה לומר לך, למרות שבאמת !! סוריקטה אני הולכת לומר לך את הדברים הבאים ממקום איכפתי, באמת את הצלחת לגעת בי מאוד עמוק..את הרי אדם מדהים.. כל כך, כל כך חכמה, רואה ראיה פנורמית ויחד עם זה כל כך לעומק..יש לך הסתכלות כל כך ייחודית שלך..את גם כל כך חכמת לב, רגישה, נדיבה,יש בך חמלה, ואת מצליחה כל כך כל כך לדייק לאחרים..ויחד עם זה הרגשתי שאת הודפת אותי יותר מפעם אחת..וזה קרה בד"כ כשפניתי אלייך במילים רכות.. שאולי היו יותר מדי עבורך?? כשהעלית את הצורך , ההזדקקות להשען, לנוח, להרגיש מחובקת..כשהעלת את הצורך להיות קטנה,תינוקת, ילדה קטנה (לא כ"כ זוכרת במדוייק) על באמת לא ביקשת מאודי..מה עצר אותך ? מה /מי מונע ממך לאפשר לעצמך להתנסות בזה ? זה הרי חלק מאיתנו.. ואולי, כשאת לא מאפשרת ביטוי לחלק הזה שכ"כ מבקש ..יש בך אולי קצת כעס(?) שאחרים מאפשרים לעצמם ??? לא יודעת.. אולי אני טועה בגדול.. סוריקטה, את זוכרת שזה פורום ואנחנו כולנו אנונימיים פה ? מה איכפת לך לנסות ? להביא בענק את החלק הזה שכ"כ נזקק..מבקש תמיכה, חיבוק, הרגעה ..לא יודעת מה.. מה שסוריקטה התינוקת !!צריכה... תבקשי מאודי חיבוק, שילטף, ירגיע אותך, יתן לך יד, תבקשי להשען עליו..לא יודעת ..העיקר שתתני לזה ביטוי ותפסיקי להדוף!!!! ואולי אם תצליחי פה בפורום, תצליחי לשדר משהו אחר בחוץ ?? ותצליחי לצאת מהמקום הזה שתוקע אותך ?? גם תצליחי להרוויח הרבה כפי שמגיע לך בענק !!! יהיה לך מים חמים , רצפה שלמה..בית אמיתי !!! וגם העולם ירוויח בגדול כשיגלו סוף סוף אותך... תנסי עם אודי.. מה איכפת לך ? זה הרי אנונימי אך הרגשות שעולים מאוד מאוד אמיתיים.. ותזכרי שאת לא לבד... שלך-במבי

סוריקטה, ייתכן, ובין תגובתי אלייך לבין המקום בו את נמצאת אין מאומה.. מבקשת ממך שוב, קחי רק מה שמתאים /אם מתאים..היתר,זרקי לפח... מה שהרגשתי ועדיין מרגישה ומילותי נכתבו ממקום זה, זו איכפתיות עמוקה ואמיתית אלייך.. כולל את כל החלקים שאת מביאה בגלוי וגם אלו שאולי מציצים מפעם לפעם החוצה.. במבי.