משקעים מהעבר

שלום רב , לפני יומיים שלושה כתבתי כאן אבל לא הספקתי לחשוף את המשקעים שהיו לי אז אני חוזרת עכשיו , ניתן לומר שהיו לי ריבים קשים עם הוריי ריבים שגבו ממני מחיר נפשי כבד , היו גם הרבה ההאשמות ואבי תמיד נהג לומר כמה אנחנו פוגעים בו וכמה אנחנו הורסים אותו ושאנחנו ילדים כאלה רעים וכו' (יכול להיות שעכשיו זה לא נשמע רציני וגם אני חושבת שהוא דיבר שטויות אבל מבחינה ריגשית יש לי מטען עצום של אשמה ותחושה שאני לא בסדר ואולי חלק מהדברים שאמר הם נכונים..) בכל אופן גם אמי נהגה להתלונן כל הזמן ושום דבר שאמרנו ועשינו לא היה מספיק טוב. לקראת גיל הצבא הגעתי למסקנה שאני חייבת לצאת מהבית הזה אחרת חבל לי על הזמן ואז השתחררתי מקבע והתחלתי לעבוד בבזק בינ"ל אבל בגלל כל העבר הקשה הרגשתי שאני לא יציבה ושאני לא יחזיק מעמד בעבודה ולכן לא רציתי להתחייב על דירה והייתי במבוי סתום הייתי חייבת לצאת מהבית מצד שני לא יכולתי ובנוסף הייתי צריכה עזרה ובאמת אחרי 6 חודשים פיטרו אותי מהעבודה ונשארתי בבית איך שהוא הייתה דירה לדוד שלי והוא אמר שאני יכולה לגור שם עד שהדיירים יכנסו אז הייתי שם תקופה ואז הייתי צריכה לעבור שוב וכך עברתי כמה וכמה דירות ובכל פעם ויתרתי על חלק מחפציי האישיים על מנת להיות ניידת יותר (ניראה לי שזה גם היה ויתור פנימי מסוים על עצמי ועל חלקים ממני) בסוף לא היה לי לאן ללכת וחזרתי הביתה הרגשתי שאני משתגעת ולא רציתי לחיות ואז גם היה לי ניסיון אובדני ואושפזתי והביה"ח פשוט שבר אותי לגמרי פי אלף יותר ואם בבית היה לי קשה בבי"ח היה קשה פי מיליון ושם עוד יותר רציתי למות והייתי סגורה ולא היה לי לאן ללכת והיחידים שראיתי היו הורים שלי שמהם רציתי להתרחק והייתי עם אנשים לא תקינים והיה לי נורא....ניום אני בחוץ כבר שמונה חודשים והדבר הטוב שיצא מהכול שקיבלתי דירה מעמותת דרור (עמותה שעובדת עם הבי"ח) ויש לי מקום משלי ויש לי עובדת סוציאלית שמדברת איתי ויותר קל אני גם עובדת כמפעילת מחשב בחברת ברק, אבל יש בי כ"כ הרבה עצב על כל התקופה והחיים בכלל ועל העובדה שהתרחקתי מעצמי והקשר שלי לפנימיותי ניתק ואני לא יודעת איך להסביר את זה אבל החיים אחרי אישפוז זה משהו לא ייאמן אתה פשוט לעולם לא תהיה אותו דבר וכל הרגשות מוכהים ולא חיים כאלה כמו שהם היו למרות שיש לי הרבה שאיפות להצליח ולהיות זמרת מפורסמת אבל מצד שני יש את החלק שחי את הטראומה ואת הקושי ושלא רוצה בכלל להמשיך לחיות בצורה כזו. זהו זה זו תמצית חיי בקצרה , אם יש מביניכם שיכולים להבין ואולי לייעץ ואם יש גם מישהו מיקצועי אשמח לשמוע את עצתו. בתודה מראש אביטל

אביטל יקרה כמעט לכל אחד ישנם משקעים מהעבר את לא לבד אבל מחר הוא יום חדש וזו הזדמנות טובה לנסות לשכוח ולפתוח דף חדש הלוואי שיהיה לך רק טוב ושתצאי מההרגשה הרעה כמה שיותר מהר תמר

תודה על התשובה תמר אני מנסה לצאת מהתחושות אבל נראה שהם מקיפות אותי מכל מקום אני מקווה שאם הזמן ועם הדרך שאני אעשה בטיפול אז הדברים יירגעו קצת.... בכל אופן שמחתי לשמוע ממך אביטל

אביטל שלום רב, נראה כי עברת תקופה לא קלה. יחד עם זאת נראה כי כבר מגיל צעיר את היית בחורה נחושה בדעתה, ויודעת ללכת לפי רצונותיה. רצית לעזוב את הבית אחרי הצבא, ועל אף הקשיים מצאת את הדרך. נכון שאחר כך הדברים השתבשו, חזרת הביתה, אושפזת, אבל בסוף גם השתחררת. שמונה חודשים זה הרבה זמן להיות משוחררת, וככל הנראה את מצליחה להחזיק את עצמך יפה מאד. את עובדת, יש מי שדואגת לענייניך (העו"סית), ובסך הכל נראה כי את בתחילתה של דרך חדשה. אני מאחלת לך שיהיה לך את הכוח להמשיך ולדבוק בדרך זו, אך על פי שאני יודעת כי זו אינה דרך קלה. שיהיה לך בהצלחה! וכמובן, שאת יכולה להצטרף גם אלינו באופן קבוע יותר, לכתוב, לספר, להגיב וכל מה שנראה לך לנכון. זה יכול לשמש לעיתים כמו קבוצת תמיכה משפחתית שכזו...את מוזמנת! :) טלי פרידמן