קבוצה

(ההודעה יצאה לי ארוכה מאד, ובכל זאת, לקחתי חופש מהקונפליקט "לשלוח או לא לשלוח", והחלטתי לשגר אותה) אודי, הקשב נא, עליי, אני חושבת, אי אפשר לומר שאני מצפה לתגובות רק ממך. אדרבא, אני מעדיפה מונים רבים לשוחח כאן עם החברות באופן בוגר, ובדר"כ אפילו ממש נוח לי שאתה משאיר לנו חופש ממך. מסתבר, אבל, שעד גבול מסוים. מניחה גם שהבנות האחרות שכן בוחרות לקרוא ממני, עפי"ר עושות זאת יותר לעומק ממנהלים, וזה סבבה לי. איכשהו כמוך, אולי, פורמט 'טכני' של שאלות-תשובות בלבד, או פורמט של התנהגות תינוקית גרידא ('רק אבאמא') די מרחיק אותי וחביב פחות, הגם שמותר לנו לחשוב תינוקות לפעמים (אבל תמיד לזכור גם שאנחנו מבוגרים). ומיוחד פה, מסכימה. והרי יכולתי לכתוב במקום של תמיכה הדדית בלבד (מקומות כאלה לא החזיקו, האמת), אך אני בוחרת לעשות זאת בתוך פורום עם מנהל משום שאני מרגישה שעדיין חייבת את העד הסמכותי והבוגר. ואת התפקיד הזה עבורי צריך למלא מישהו שאיכשהו גם נוכח-מתערב. מתערב בעוד כמה מילים מסכמות דיונים מעת לעת עם התייחסות לדברים שנאמרו. להרגשתי, לא מספיק היות המנהל משתתף נוסף 'כמונו' בתוך דיון משותף, אם הוא בוחר בכלל. הייתי רוצה שהמנהל יהיה טיפ'לה יותר מעבר לנוכחות לשם העלאה או הקשבה, באם קיימת. עבורי זו החזרה למסלול, חיבור לקרקע. ראיית חלקים מחוברים שהם לא סתם אוסף של פרטים בודדים מנותקים בתוך סל אחד. משהו, שמפיח יצר חיים. אמרת בעבר תלות גדולה, אז כן, ייתכן... ייתכן גם שהיא בלתי נסבלת מבחינתך. זוכר שהתערערנו פה ביג-טיים על ה'מוזמנים להגיב'? כי לכאורה אפשר לפרש זאת כך שאתה פתאום משאיר אותנו להסתדר לבד, 'זורק' ונוטש לחלוטין ללא הבטחה לשוב ולחבר ביחד. ראה, נפלת פה על חבר'ה נבגדי אמון ונטושים, יו קנו. כך גם ביחס למשחקים שאני מאד מתחברת אליהם בדרך-כלל. ממש חבל לי על מה שנהיה... והתדירות לא חייבת להיות גבוהה, כלל וכלל לא, גם לי בעצמי זה בקלות הופך להיות יותר מידי במינונים, אך, כנראה, תדירות עד כדי כך נמוכה לא טובה אף היא. עם זאת, מניסיון הפורומים, כשפורום מסוג זה 'טרי ורענן', יש יותר ממשאלות לבבי. כשהפורום 'שחוק ועייף', העניין די מתפוגג לו, ואז הדרישה הופכת להיות מוגזמת למדי. אולי גם איכשהו נמאס למשתתפים ומתאים פחות לתקופה. לו הייתי במקומך, סביר שהייתי חושבת לומר שמשאבים לעניין זה – אין. גם זוכרת שהכל בהתנדבות ושלאנשים יש חיים. אז אני מבינה. אבל מותר לי, אני מקווה, לומר שקיימת בי ציפייה שכזו שעולה על פני השטח לפעמים. בימים של ליאת היה מזה וצמחו עצים יפיפיים וענפים עד מאד, חלקם אף על גזעים ותיקים (טוב, גם אז היו תקופות בהן הרגשתי לא שייכת, רוח רפאים, מה אומר...). אוסיף גם שיותר כיף לי, כקוראת, שיש שטף בהעלאה, סכר שמורם לעתים מזומנות יותר, לראות שיש זמנים בהם רואים שיש שם מישהו, ובשקט. היה מכך בשבוע שעבר ועל כך תודותיי. זה בהחלט הקל. ואם זה כל מה שניתן לעשות בינתיים – גם זה מעולה בפני עצמו. חוצמזה שגם אני ותיקה, ואולי גם גדלתי בעצמי, אז לפעמים גם אני חושבת מיציתי. גם אני, במהלך הזמן, דילגתי הרבה על הודעות שנרשמו כאן. אז אולי גם ניסינו וזה לא הלך פה. שוב ושוב. ואולי כל מה שהצעתי נחמד רק בדמיון, אוטופיה, אך אינו ריאלי. אין לי מושג. כשרק נכנסת נראה מבטיח כל-כך, והנה, האמונה שנוכל להסתדר אפילו ללא סינון התנפצה לפרגמנטים, חווה חווינו על בשרנו, לצערנו הרב. כנראה שאי אפשר לסמוך במיוחד על הקהל שאנחנו. אכזבנו. אבל אתה יודע, מעצבן אותי קצת ומעליב, כי אני מאמינה, שעליי, אם הבטחתי, אפשר היה לסמוך. כעת בגילוי לב - באותו רגע בסופ"ש (אתמול-שלשום, מבחינת הזמן בו אני רושמת את הודעתי זו) ציפיתי הפעם בעיקר לתגובה ממך לפחות על אחת מהודעותיי, אבל, במקביל גם ציפיתי, אולי עוד יותר אפילו, לתסריט של תגובה מכאיבה, מאכזבת, או להיעדרה, ובהמשך - לומר נואש, לוותר, להכריז שאין סיכוי מול הפורום הזה, וכמה שלא אשנה מעצמי, אשתדל, אתאמץ, אתקרב, הסביבה היא מה שהיא. המממ... ראה איך התלכדת לי בול עם הפנטזיה השנייה. כמעט כמו תמיד. אבל כן, בעקבות כך הרגשתי פיזית צביטה חזקה מאד בלב, גם לא סלחנית במיוחד. מבקשת פיצוי אינסופי. עצוב. אולי לא בכדי האדישות המכאיבה עובדת כנשק נגד טרולים. למזלי, מראש לקחתי כדור והלכתי לישון מבלי לחכות בזמן אמת לתגובה, כמו שאני יודעת שנוהגים כאן לפעמים. שתיים לפנות בוקר, שעה הזויה. מסבירה לעצמי שאתה עייף, גמור. סופשבוע, ואולי כן שלחת הודעה והיא לא נקלטה במערכת. אולי פשוט חשבת בלב ולא יצא לאור. ואולי באמת פרח ממך או לא ראית לנכון לפנות אליי ישירות, כי הגבת דרך אחרים על דבריי. האמת, שכנראה במקום לנחש הכי נכון לומר לא יודעת ולהישאר עם חוסר הידיעה. בכל מקרה, בהקבלה - גם בטיפול שאלנו לא פעם האם עדיף להישאר למרות המעט המתסכל שהחריף עם השנים או לוותר עליו. גם המטפל שלי, שיתף אותי בכך שחשב לא פעם לוותר עליי. מאד קל. רבים ויתרו. בינתיים, כידוע, אני, איכשהו, עוד שם. ואתה יודע, איני מקנאה בבנות האחרות, להיפך – להפעם זכיתי יחידה ומיוחדת להיות במקום המוזנח, הנשכח, האומלל, האבוד, המסכן ומעורר הרחמים בו אני לכאורה עכשיו. מקום ראשון. סוג של ניצחון, לא? אל דאג, אני בסדר. או שלא... אז איני יודעת על מה אני נלחמת בכלל, איני יודעת האם שוב ארגיש שדבריי ייפלו על אוזניים ערלות, או אם אכפת לי מכך בכלל. ובעיקר, איני יודעת כמה ארצה להיות כאן (אבל אולי לפחות אעשה משהו עבור אחרים). המון מילים ללקט מתוכן... בין כה ובין כה, ת'אמת שמה שעכשיו חשוב לי בחיים הוא שתהיה לי פרנסה מספקת ומכבדת לצורך מחיה בעתיד (אין לי מושג איך. מדאיג עד מאד), יותר מהתעסקות בפורום. נושא תקוע בפני עצמו. אז אני חוזרת קצת למציאות העגומה שלי. ולסיום, להמחשת דבריי בשבוע האחרון, ראה את הרעיון של הפרסומת הזאת (הפיתוי והחסימה): http://www.youtube.com/watch?v=1SWD2QGBbvU ואת הקטע המאד מפורסם והנהדר, כדרך לפרוק אגרסיות (וגם בו ציפייה גדולה ואז - בום טראח): http://www.youtube.com/watch?v=RWVPu1SThQA שמתי לב לגמרי שהבנות היפות - במבי, אנימה וגילת21 הבחינו בי וננגעו וזה חשוב לי עד מאד (יותר מתגובת מנהל, ועבורן בעיקר אני כותבת הודעתי זו) – ובכל זאת, הפעם, אני מתעקשת שגם אתה תראה ברצינות את הצרכים-יצרים שלי. איני רוצה שיהא זה בתחנונים, ושלא תצא מעפן. האמן לי שדי נמאס לי (בכלל בעולם) לצאת בשלב מהיר למדי מקו הראייה של אנשים ולהפוך לרובוט. מעבר לתחושתי - משהו באמת מתרחש. אולי מעין חידה לא מוסברת, ולא, אין לי כוחות מאגיים... סוריקטה (בפולסים ארוכים חד שנתיים)

סוריקטה, בד"כ איני מגיבה כל כך הרבה, אבל ממש התכווץ לי הלב... והסרטונים האלו!! צר לי על מה שהתרחש כאן, וברשותך - צר לי מאד גם על אודי - שדווקא הפעם זה יצא לו כך, אחרי שמאד רצה לשמוע אותך... צר לי כי שניכם יודעים שהסיבות, מעולות ככל שיהיו, לא יבטלו את החוויה... ומעבר לתקרית הספציפית, את ממש צודקת שזו תכונה אימננטית של הפורום הזה, שהוא יוצר ציפייה שאינו יכול באמת למלא. והקביעות שאודי מנהיג כאן, יש בה משהו טוב ומרגיע, ומצד שני מכיוון שהיא קיימת, כל פעם שיש חריגה זה כואב עד מאד... אני לא הייתי כאן בימים שלפני אודי ולכן אני לא יכולה להגיד, אבל אני אישית , אוהבת שיש עצים ארוכים, אבל גם קצת מפחדת מזה ,אני חושבת שכשהם מתרבים אני קצת נעלמת. אולי לא מרגישה "מספיק" בשביל להגיב / לקבל תגובה, ולכן, מרגיע אותי לחכות למשהו שהוא וודאי וקבוע (בד"כ...) .אולי הייתי שמחה למעין פתרון ביניים שבו ילבלבו להם עצים אבל תמיד גם תתקבל בסוף תגובה מאודי...(אולי זה בעצם גם מה שאת התכוונת אליו, ואולי אפילו מה שאודי מתכוון ברמה האידילית...) טוב יצא לי ארוך משתכננתי, ובכלל , איני "מכירה" אותך... אני אישית אשמח אם אראה פה את שמך גם בהמשך (למרות שגם אני מתלבטת תמיד האם זה טוב לי ומדוע אני כאן. אז רק בהנחה שזה נכון לך...) ואני מאחלת לך שיסתדר קצת גם שם, במציאות... גילת.

תודה לך, גילת, Whew, סופסוף מבצבצת בי קצת תחושה, אף אם לרגע קט, שאנשים כאן יכולים יותר לכתוב. וזה לזה תוך שיתוף. קראתי הכל, מבינה את שרשמת, מבינה גם את תחושת ההיעלמות בסבך ענפי העצים. תודה על המילים ועל האיחולים לאי-שם במציאות, סוריקטה

תודה, איש. הן על הפרסום והמענה המהיר; הן על ההתייחסות המעמיקה הנוספת; הן על ההבטחה והמילים הטובות. מקווה גם שגל האכזבות שלי ישכך קצת. שאחוש גם אני בהתגבשות משלי ויהיה רך יותר ומפויס. שהעצב יגבר על הזעם. מייחלת לשינוי נפחי מסוג זה. הנה חומר לקחת מכאן לשיחות שלי. עזרת לי, אודי. ותודה גם לך במבי יקרה. סוריקטה

סוריקטה יקרה. ברכות גם ממני על שובך והשתתפותך בפורום. נוכחותך כאן,עבורי,היא זכרון נעים של הפעם הראשונה - הפעם הראשונה שלי בפורום הזה . אני זוכרת שלכדת את תשומת ליבי בכשרון הכתיבה המיוחד שלך, כיף היה לקרא אותך , אבל אני מודה - לא בלי קושי... אבל מהצד האחר זה היה מאתגר, ככה, להתחפר בין המילים ולנסות להבין למה מכוונים דברייך. אז יופי שאת כאן, ומקווה לאורך זמן.. ריקי.

קולות שקטים מציצים מגיחים מקווה שאת, אני , רובנו, כולנו, נוכל להשתמש בפורום, אם נבחר, יותר בכדי להתחבר ופחות לשם התפרקות או חורבן (בהשראת התאריך). שנרשה לעצמנו להיות מי שאנחנו, ושיהיה גם 'סתם פשוט' ולא נורא נפוח ומורכב ממחשבות כל הזמן... המילה 'מוזמנים' נשמעת עכשיו פחות מאיימת. מנוחה, וגם אבל, סוריקטה