לב(יח )ד

מאסתי בלבד אבל ביחד מפחיד מדי. הלוואי והיה מצב ביניים יציב, לא לימבו בו הכלום משתלט. כתבת למישהו השבוע שלא האהבה מכאיבה אלא הדחייה. אז מה זה שכואב כל כך בקירבה? שהופך אותה בלתי נסבלת?

לפעמים נדמה לי שהמפחיד והכואב מתערבבים. כל כך מפחיד, שכבר מכאיב. כמו לעצום עיניים ולחכות למכה, הגוף מתכווץ כבר מראש. באותה תלות קרובה יש לאחד הצדדים כוח עצום. כשהבטן חשופה המכה תכאיב יותר. אני לא יודעת למה ברור לי שאם אחד הצדדים יכול, הוא יכה... כמו חתול, גם אם רק רוצים ללטף את הבטן אשלוף ציפורניים. (בעצם, הלוואי שהייתי שולפת אותן. נותנת לליטוף או למכה לחלוף ובינתיים נועצת אותן בעצמי...)

הי נעמה, גם אני ניסיתי מעט לחשוב על תשובה לשאלתך היפה. אולי הקירבה והביחד מזכירים לנו את היותנו חלשים ופגיעים ומוגבלים, שאיננו כל יכולים, את היות הזולת על צרכיו וחסרונותיו גם הוא, ומזכיר אותה חלקיות מתסכלת, וסופיות, ונפרדות, ופשרה ו... מציאות... (ומי אמר שאני מבינה את זה) סוריקטה

של להיות עם ה"יש" בלי לחשוב כל הזמן על האין העמוק שהוא ממלא ועל האין שיש בו... מהו האופן הבריא? האם אמנם כל אותם אנשים שמרגישים שלמים, שהקירבה טובה להם, רואים את התמונה במלואה ומקבלים אותה? או שמא הם מצליחים לראות רק את הגבעות? משתמשים במילה רגישות כמחמאה, אך האם משמעות הראיה העמוקה יותר היא ראיית העמקים לצידם הגבעות נמצאות? כן, בגרות והכל. מורכבות. מציאות. פשרה. אפשר לכתוב ולהבין באופן שכלי את הרעיון. אבל הגרעין הילדי לא מוכן לקבל את זה בלי מאבק... (ונראה לי שבאופן זה את בהחלט מבינה את זה. ברהיטות מופלאת. פשוט מי אמר שלהבין את זה מספיק...) תודה שחשבת איתי.