הייתי בפגישה אודי

דיברתי איתה על הרגשות שלי. סיפרתי מה שמרגישה שכאשר אני לבד עם עצמי אפילו שלא נפגשתי איתה המון זמן שאני זוכרת לה את האמירות האטומות ומאז מרגישה שבא לי לרצוח אותה מרוב זעם פנימי. ישבתי שם ואמרתי את זה בשיא 'האינטלקטואליזציה', בטון של בחורה חביבה ונעימה..היא השתדלה להגיב באופן מכיל ואמפתי ולהתייחס לרגשות שלי. זה מאוד מאוד קשה לסלוח על דבר כזה. אבל דיברנו נורמלי ואפילו כאילו הייתה חיבה שם. הבעיה שאת הג'יפה הרגשי אני נאלצת לחוות לבד ולשאת לבד.. היא יודעת שהיא הייתה מטפלת גרועה בשבילי, למרות אולי הכוונות הטובות שלה. הנתונים בשטח מדברים בעד עצמם- כל הטיפול היה לי רהטראומטיזציה מוחלטת וזה השאיר לי שריטות בנפש.. וגם העובדה שלא ידעתי בכלל מה זה תהליך של טיפול פסיכולוגי ברמה החוויתית כשנכנסתי אליו ולא הסבירו לי- זה מעורר זעם ותחושה נוראית- מרגישה ששום דבר לא פייר ולא הוגן ולא הגון- אבל שאתה חלש אתה מתכופף לחוקים של החזקים ומאלצים אותך להשלים עם המציאות. גם ניסינו לדבר על דברים טובים, והיא ניסתה לעודד אותי עם איזה נושא אחר... אבל הבעיה שעם הטינופת בנפש אני לגמרי לבד אודי- האם אני בן אדם ששווה פחות רק כי יש לי פחות 'כוחות אגו' או קושי לשאת 'אי ודאות'? שאני נמצאת מול אנשים כמוה שאין להם את הצמצום הטראומטי הזה וההתנוונות ביכולת התנועה בעולם - זה גורם לי להרגיש פחות שווה- זה גורם לי להרגיש נחיתות, בושה קיומית.בעולם האמיתי הדברים מקבלים ביטוי בכושר ההשתכרות והספקים של עשייה כמובן. אבל האם באמת אני שווה פחות כבן אדם? כי ככה זה יוצר ברגע שהיא אמרה "עבדתי קשה- מגיע לי התעריף". מי ירפא אותי מההרגשה הזאת? זה משגע. זה משגע להרגיש כ"כ מבוייש להיות אתה- נחות. חתיכת זבל.. אודי, מתי אני ארגיש שאני לא פחות ממנה??? או בכלל מאנשים כמוה שמתפקדים יותר טוב??? נמאס לי . אני רוצה תשובות כבר. פתרונות. נמאס. אי אפשר לחיות ככה בתחושה שאני תמיד פחות שווה מאחרים.