אודי

אני פוגשת בי ובכותבות כאן המון כאב, געגוע לאמא שאיננה, התעקשות להיאחז באשליה של קמצוץ גילוי חום, חיבה, אמפאטיה , לשם מה כל זה?... מרדף שאינו נגמר, רק מעמיק את התיסכול, את האכזבה, את הכאב, מעצים געגוע, ואם תאמר - סוג של גשר מעל הבור, - אני רואה אותו כ"פאטה מורגאנה" - הגורם לך לרוץ לקראתו, מטורף צמא...כמה, אולי הפעם...?? ושוב לעמוד מול שוקת שבורה לרסיסי אשליות בשפתיים חרבות , לב כמל. ואני כל כך מתגעגעת...ואין לי אפילו למי...

אני כל כך מזדהה עם הכאב, הערגה, הגעגועים , הכמיהה המטורפת הזו לאמא הזו ..האמא הטובה מהאגדות..האמא המושלמת הזו .. אבל כנראה היא נמצאת רק באגדות ובמיתוסים ולכן אנחנו משמרים אותם (את האגדות והמיתוסים האלו) בכדי לחבוש באלו את הלב.. כן, ואולי זה איזה כאב קיומי שאנחנו מלבישים על הכמיהה הזו ? איתך-במבי.

כן, נראה שלא נוכל לוותר על אשליה,.. נמשיך לרקד כך בגן עדן של שוטים, עטויי זרי קוצים, נגיש עוד לחי, ועוד לחי, מנחה - לאהבה אבודה, ונרווה צמאוננו בנאדות מלאי ריק מתעתע.. ושוב נקווה, ושוב נפצע, ושוב ניפרד, ושוב נתגעגע... למי..??? למה...??? (ועדיין כמהה לשמוע אותך מכחיש, מבטיח,- הפעם זה אמיתי..)