בור הגעגוע

והכמיהה...אין לו סוף, וכשאת חשופה ללא הגנות -הוא גואה, מציף, סימסתי למטפלת שלי שאני לא מרגישה טוב, היא הציעה ש"הגדולה" תעזור ל"קטנה" כדי של"קטנה" יהיה כוח לעזור ל"גדולה" כדי שלשתיהן יהיה כוח... עשיתי כעצתה,(כן, אני מבינה את ההגיון הטיפולי שבדבר) אבל היה לי נורא עצוב ונורא לבד... בסך הכל רציתי חיבוק.. חשבתי, שאפילו אם היא היתה כותבת לי שהיא "מחבקת אותי",- זה היה לי נשאר עצוב ואף משפיל.. האם אי פעם בור הכמיהה הזה נסתם?... מתמלא?...