אני כבר לא מאמינה ביכולת של

מטפלים להציע לי משהו בר תועלת. זה עצוב. מצד שני מקננת בי תחושה חזקה שהכל תלוי בי ורק בי...וגם זה די מטריד כי אין לי מושג עד כמה אצליח לשפר את החיים שלי מכאן. כ"כ מפחדת לגלות שהבולימיה היא מעבר לכוחותי. שאני שפוטה של הסימפטום ולא אהיה מסוגלת אף פעם לחיות חיים נורמלים עם קרבה ומגע אנושיים נורמלים. להעיז להיות אמא, לאהוב, להנות, ליזום, להצמיח את עצמי וכל זה.