האם טיפול יכול להצליח בלי

בלי להוביל את המטופל למקומות של התלות וטראומות נטישה, תסכולים וכל מיני כאלה? כי עכשיו אני בטיפול עם גישה יותר שיקומיסטית אבל זה לא לוקח אותי למקומות הפגיעים ההם כמו שהיה בטיפול אנליטי, אני משתדלת להיות מאוד בבקרה ושליטה ולגייס את השכל להצמד להיבטים הראלים אחרי הזעזועים שהיו לי בטיפול הקודם שזה הרגיש כאילו כפו עליי תסכולים בגלל שהייתי תמימה ורציתי דברים (עוד זמן) שמבחינת המטפלת לשעבר לא אמורים לתת לי (לא שידעתי את זה). מצד אחד מדברת עם המטפלת העוסי"ת שלי על ה-כ-ל עכשיו אבל נזהרת לא לפתח איתה שום הקשרות רגשית כלפיה. היא מודעת לזה והיא גם לא מעודדת יצירת קשר כזה 'ראשוני'. מה זה אומר? שלא יצא לי לטפל 'במקומות העמוקים'בשביל לרפא אותם?

ואולי בכלל לא לכולם כדאי להיות בזוגיות ולהביא ילדים? אולי עדיף לי להשאר לבד לנצח וזהו? רק שיש לי הרגשה שאזדקן ואראה שנשארתי לבד אני עוד אתחרט על זה... אבל האם זה המקום הנכון להביא ממנו ילדים? הפחד להשאר לבד בזקנתך? זה נראה לך לגיטימי אודי? כי אם בעצם הייתי מקבלת את עצמי כמו שאני לא הייתי צריכה טיפול בכלל ולא הייתי הולכת. תמיד משהו חסר. אין תכלית, אין מספיק משמעות... אין גם אומץ וחשק לקחת על עצמי אחריות של הורות. זה מפחיד מדי..... אוהבת את החופש. אין לי מושג אם אי פעם אני אצליח להשתנות. זה מפחיד כי אין דרך חזרה. יש החלטות שאין מהן דרך חזרה, למשל להביא ילדים... ובכלל הגוף שלי, לא יודעת איך לעכל אותו. אולי בכלל כדאי לי לנסות טיפול בשיטת se ? זה עוזר לאנשים שמפחדים ממגע אינטימי? וכן,נראה לי שיש לי 'דיסוציאציה' בזה. נמאס לי! חבל שאני מודעת לכל הדברים האלה. מציאות מציאות מציאות. יש לי 'הרעלת מציאות'. היה יותר טוב לחיות 'בעולם של פנטזיה' וזהו.