היום שאחרי הפגישה

הי אודי, (מה שלומך?) אני נכנסת כמעט כל יום לפורום ואוהבת מאד את התשובות שלך. תמיד היום שאחרי הפגישה קשה לי קשה לי להגיד או לכתוב את זה , מה שאני כותבת או אומרת מתנתק ממני ונהפך לחלק זר ולא רצוי, כמו לגזור ציפורניים או עור מת ויבש, או שיערות שנשרו...פעם זה היה חלק ממני עכשיו זה כבר לא אני. אולי משום שהרגשות והמחשבות מטיבם כל הזמן משתנים נולדים וגוועים וגם אנחנו. כרגע בקשר לטיפול אני מרגישה שאני טרחנית להחריד, תקועה ולא מספיק אמיצה "להביא את עצמי". (אם יש דבר כזה בכלל באופן כללי) כל הזמן מצטערת על מה שאמרתי , לא אומרת מה שאני חושבת, ולא חושבת מה שאני אומרת, אני אספנית של מחשבות של אנשים אחרים (לא מקורית במיוחד אבל מרשימה). בזמן האחרון זה פחת אז אין לי מה להגיד בעצם. אולי אני לא רוצה או פוחדת שמישהו יכיר אותי באמת אולי כי אני אף אחד וכל אחד... יש תחושה של ריקנות כזו, אני כל הזמן הזמן מוטרדת מאיך אני נתפסת בעיניו (איך אני בעיניך?) בעיקר אחרי כל השטויות המביכות והאמיתות החלקיות... מדי פעם אני כועסת על עצמי וחושבת שכל העיסוק הנואש הזה והניסיון הזה להרשים/לרצות/ לעורר רחמים או משהו אחר כדי להיות חשובה יפה ואהובה או לפחות מכובדת (זה הכי חשוב לי נראה לי) למי שאני משלמת לו בשביל שיהיה איתי 50 דקות פעמיים בשבוע הוא מאוד אידיוטי ואינפנטילי. תודה לך על המקום ועל ההקשבה.