מה עושים

מה עושים אם כלפי חוץ אני בחורה חיננית וחייכנית, מאוד יודעת להיות נחמד וחביבה ובכלל משדרת משהו חיובי לרוב, יש לי חוש הומור ומסוגלת לצחוק מדברים. אבל בכל מה שקשור ביוזמה אני דפוקה ומרגישה מן חוסר אונים ומסורסת, אין התלהבות בעשייה, אין חזון, אין יצירתיות, מרגישה רקבון פנימי ומפחדת שיכירו אותי באמת מקרוב כי מה יש שם להכיר מתחת למעטה הנחמד? אני מרגישה ריקה בתוכי, גם אין לי כ"כ היסטוריה של חוויות וניסיון חיים, שנים העברתי עם הפרעת אכילה והתעסקות במשקל ואוכל, זה לא מעניין. אין לי בטחון שיכירו אותי ולהכיר וגם מפחדת 'מהבילויים'. לא ספונטנית בזה, מפחדת לשיר, לרקוד, להשתחרר, מפחדת ממגע וממין , מפחדת לבכות באמצע יחסי מן אם אי פעם בכלל אעיז לשכב עם מישהו .... מפחדת החולשה של עצמי, יש איזה רגישות ופגיעות בתוכי וחוסר בטחון שאני שונאת. רוצה להיות יותר חזקה. אין עושים? הפסיכולוגית אמרה לי פעם באיזה פרשנות 'המיתו בך חלקים?' בחיים שלי לא חשבתי על עצמי ככה ואני חושבת שזה דבר נוראי להגיד. אני חושבת שהיא הזיקה לי. במקום תקווה היא החלישה. אני רוצה להיות בן אדם אחר אודי, ללמוד להנות ולאהוב את החיים, לאהוב לחוות במקום לפחד ולהרגיש חסומה בתוכי . איך עושים??? איך חיים אחרת? למה כל הגוף שלי 'נחרד' וסובל מכל התמודדות לא מוכרת? חרדתית כזאת, נמנעת. איזה חיים מיותרים. מה עושים??? לפחות התחלתי לעבוד בסטודיו נעים ונחמד לי שם אבל גם שם לפעמים עם הבנות האחרות אני מרגישה שמאבדת את הקול שלי ושאין לי נוכחות נפשית כ"כ, אין לי סיבות לדבר הרבה כמו אחרות יותר שתקנית מהן. ובטח שאין לי ניסיון חיים כמו להן, למקות שאנחנו פחות או יותר באותה שכבת גיל- הם חיו בחו"ל, נשואות, ילדים, אני בבית ההורים עדיין, רוצה לצאת ולא יודעת איך. שינוי זה מפחיד. מפחדת מכל דבר. מכל שינוי. מה עושים??