עד היום לא הבנתי במה...

קשר עם מטפל/ת יכול לעזור. אני מרגישה שנטבחתי רגשית ונרקיסיסטית בטיפול שהייתי בו ורק חבל לי שאין דרך להעמיד את המטפלת לדין על אטימות לרגשות הזולת. רק אחרי שהיא לגמרי ריסקה את הנפש שלי עם התייחסות לא אמפתית בעליל היא פתאום שינתה גישה אבל אז זה היה מאוחר מדי. באתי אליה תמימה עם יכולת לחייך ויצאתי מפורקת בתוכי. החוצפנית עוד ניסתה לטעון שאני אשמה כי בשיא השחזור קטעתי באמצע את התהליך. מי בכלל ידע מה זה 'התהליך' הזה. עכשיו אני רואה 'מציאות', כבר אין נפש נאיבית יותר. ריסקו לי את הלב התמים שרצה להאמין שיש יעוד ומשמעות חיובית לחיים האלה. אנסו לי את הנפש עם 'עקרון המציאות' בכח!! דחפו לי לגרון. לא משנה כמה ניסיתי לזעוק שם..... ושאני רואה אנשים שמסוגלים לחייך עם שמחת חיים טבעית, שמשהו בהם עדיין משגשג בפנים, הניצוץ הזה של התלהבות, חיות, אנרגיות, חשק... אני מבינה כמה שאני קפואה וחיה 'בבצורת' של תשוקה. ובשביל המודעות לחרא הזה הלכתי אליה? רק זמנים שנקטעים לי היו שם והתנשאויות ואטימות. לא מבינה פסיכולוגים, בחיי. את הסטינג ההזוי הזה שמעורר דברים קשים. למרות שמצאתי עובדת סוציאלית שהבינה אותי ואפילו לא היססה לחוות את חוות דעתה על הטיפול שהיה וניסתה למשוך אותי לקשר איתה, אבל נמאס לי להיות בובה על חוטים של אחרים.... אפילו לא הקאתי כמעט שבוע- איזה נס לאחרונה, ולא שרטתי את עצמי ממזמן, חודשים רבים!, נגמרו הסימפטומים?? אבל מה זה שווה אם אין שמחה בלב? יצירתיות? חשק? מתי כל זה יגיע? ואיך לכל הרוחות אפשר לסמוך על אחרים בעולם של אינטרסים ותו לא? כלום לא נוגע בי עמוק בפנים. הכל כלפי חוץ, חיוכים. אבל כלום לא נוגע עמוק בפנים, הטיפול העיר את ההזדקקויות הכי הזויות ועמוקות בשביל מה? בשביל להקפיא אותי שלא לאפשר לי לעולם השענות כזאת יותר? בסוף סתם נשארתי לבד עם עצמי. המצב הכי מוכר. מפחדת לאכול הרבה עכשיו, זה כ"כ קורץ. אבל נמאס לי מזה... :/ הלב שלי בחיים לא יהיה תמים יותר :(

הייתי חייבת לכתוב בגלל מה שכתבת למימה. אכשהו זה העלה בי חיוך. לא צחוק חס וחלילה. אלא חיוך-של הבנה. של איך זה שאתה תמיד מוצא את המילים האלו... ואת השירים המתאימים. זה שיר מעולה. "הלכתי לאיש חכם שאמר לי שאני כועסת. בסוף הוא גם לקח את הכסף. חבתי אולי הוא גם מחפש ת'שקט"... משהו כזה. פשוט חשבתי שזה יפה. -בהקשר של הסיפור של מימה... אולי אתה זוכר את "הסיפור" שלי. הרבה זמן לא כתבתי כאן. אני קוראת "סמויה" :-) אבל. בכל מקרה, אני יכולה לומר -גם למימה, ששווה כן לנסות. שוב. לחפש מטפל/ת אחר. כי כשמוצאים את זה שמתאים- יכול להיעשות תיקון. גם לטיפול הקודם. וחלק מזה כרוך גם בלשאת מידה מסויימת של כאב. אבל עם מטפל טוב- זה הופך שווה. ונסבל יותר. בכל מקרה, אם אדבר עלי: ה"מחליפה" מקסימה. פשוט כך. וגם הפסיכולוגית שלי שילדה ונמצאת בחוה שולחת לי דשים כאלו מידי פעם. והיום היא כתבה לי אחד כזה... ארוך יותר. כי היא הבינה משהו... שהעזתי להסביר לה. אני כותבת העזתי, כי לא הייתי אמורה להגיב לדשים הקצרים שלה ביותר מכמה מילים, אבל על האחרון לא התאפקתי. והגבתי באריכות. כי כל כך התאכזבתי. נפגעתי וכעסתי.והחלטתי שאני הפעם כן מרשה לעצמי לכתוב יותר מכמה מילים ולהסביר את התחושה שלי. והיא ענתה! באריכות הפעם. והיא הבינה! אותי. ואמרה שאני צודקת! בקיצור: שוב יכולתי להרגיש אותה. והיא כן כתבה לי שהיא תחזור, ושנמשיך להיפגש. ושהיא עדיין חושבת עלי, גם בחופשה. כך שעכשיו, אני בעצם אצטרך לקבל החלטה:לא פשוטה. כי נכון שאני מתגעגעת. והקשר הוא ארוך. אבל מהרגע שהיא תחזור תשאר "רק" שנה. ( שעבור צרכי- זה לא מספיק. גם לדעתה, וגם לדעת ה"מחליפה"). ומצד שני- אני אוהבת גם את המחליפה. כולה חודש וחצי איתה... ואם אתה זוכר בהתחלה גם רציתי ישר לעזוב בגלל מה שהיא אמרה לי על הטיפול שלי... אבל כתבת לי אז- "תני צ'אנס". ונתתי. ואני כל כך שמחה על כך. זהו... סליחה מימה שנדחפתי לך . התשובה שאודי נתן לך פשוט נגעה בי. אולי תחשבי על זה. יש לו עצות חכמות לבחור :-) לילה טוב

ונראה שיש עסק הרבה יותר מסתם לא פתור עם הפסיכולוגית שלך. משהו שבהחלט מפריע לך לעבור הלאה. אני יכולה לומר לך שאני יודעת שלא כל הטיפולים מוצלחים ( אני עברתי שניים - אחד לא מוצלח ואחד מאוד כן) גם הלא מוצלחים לא אמורים להשאיר טראומה כזאת. אולי שווה לך להמשיך טיפול אצל משהי אחרת ולעבד את הפגיעה, כדי שתוכלי לעבור חוויה מתקנת, להחלים ולהמשיך הלאה בחייך. בהצלחה.

אני מנסה איכשהו להמשיך הלאה. פה אני מוציאה את הכאב, בייחוד בזמנים שהוא אוחז פתאום, שזכרון מציף.. אבל יש גם רגעים וזמנים אחרים של התאוששות, פשוט אז לא כותבת פה. ובאמת עברתי טראומה בטיפול, זה היה נוראי. הזוי שעד עכשיו לא התאוששתי מכל המערבולת שחויתי שם. לפעמים נזכרת במילים שנאמרו, התייחסויות שמבחינתי לא היו במקום, מאוד צורמות ולא מותאמות וזה דוקר כל פעם מחדש, אבל לאט לאט אני מנסה להכניס תוכן אחר לחיים שלי. אפילו התחלתי לעבוד קצת אחרי שנה של חוסר מעש .. גם הייתי אצל מטפלת אחרת שתמכה איזו תקופה והיא אופציה להמשך אם ארגיש מסוגלת להכנס לטיפול שוב. למרות שממש לא בא לי יותר להתנסות בעוד טיפולים. די נמאס לי מזה. רוצה להצליח להתמודד עם דברים בכוחות עצמי, וזה קצת מרתיע ומפחיד :( אבל נמאס לי ממטפלים אז זה מדרבן אותי לנסות לבד איכשהו.