בעיה בעייתית

היי ד"ר, יש לי חבר אנחנו יחד כבר מעל שנתיים. השנתיים הכיי מדהימות ונפלאות שהיו בחיי,תמיד ראיתי בחבר שלי הרבה יותר מחבר ממש בן-זוג וחבר נפש. לפני כשלושה חודשים התחלתי להרגיש במשבר נפשי,בתקופה זו עמדתי לפניי שחרור מצה"ל,ולתחושתי את הלחץ ממה שצופן העתיד -לימודים,שחרור,וכו' השלכתי בדרך לא מודעת על הקשר עם חבר שלי. מה שכלל שאלות בלתי פוסקות כדוגמאת "האם אני אוהבת מספיק" ,"אולי זה סתם הרגל" ,"מדוע אני כבר לא מתרגשת בכל פעם שאני ם נוסעת אליו " ,וכו'. לתקופה של כשלושה ימים עשינו הפסקה,והרגשתי שזו גרמה לי לנזק עוד יותר קשה. בתקופה זו אנחנו שוב יחד,אני תמיד יודעת עד כמה אני אוהבת אותו בכל ליבי,אני מרגישה בדיכאון קשה,אך גם בתקופה זו האדם היחיד שמתחשק לי לדבר איתו ולהיות במחיצתו זה הוא, יחד עם זאת אני מרגישה ש"דבקו" בי אותן שאלות אותן כפיתי על עצמי להתמודד איתן,והן לא נותנות לי להנות איתו כפי שהייתי רוצה . בכל פעם הן צצות מחדש והורסות לי את ההנאה הגדולה שאני יכולה להנות איתו. להרגשתי ,ולשמחתי גיליתי שאני בדיוק כמו לאורך כל השנתיים האלה יחד,לא יכולה להפסיק לחשוב עליו,אוהבת אות תמיד,ותמיד רוצה להיות איתו,אך שיש הבדל נורא קריטי ומשמעותי והוא חוסר יכולת להפסיק לחשוב,ואלו תמיד מחשבות טורדניות,ושברור לי שאין שום קשר בינן לבין המציאות. אני מאוד מאוד אוהבת אותו,אך מרגישה באופן נורא מוזר שגם פיתחתי סוג של חרדה,שמא הוא פתאום יברח ממני עקב התנהגותי הלא שיגרתית,או אפילו שמא אני אתייאש מכל ה"ריבים" האלו עם עצמי,למרות שברור לי בכל ליבי שלא ארצה להיות ולו חצי יום בלעדיו. מה עליי לעשות...