האם זה 'נורמלי' להתעצבן ולצעוק?

אני עדיין גרה עם ההורים ויש לי היסטוריה של יחסים לא נעימים עם אמא שלי מהילדות שהייתה מתייחסת אלי מאוד בקור, דוחה, מנוכרת, צורחת.. כל פעם שאני חושבת להביא ילדים בעצמי אני נזכרת בזה ופוחדת להיות אמא לא טובה, שאגלה בי משהו ממנה והחשש הזה גורם לי להעדיף לבחור לא לקחת אחריות ולא להפוך להורה בעצמי, כולל גם סיבות נוספות של שיקולי העדפות ונוחות וכ'.. בכל אופן זאת לא בחירה קלה כי אני יודעת שהפצעים שהסבו לי בעבר קשורים לזה וויתור על חווית ההורות היא גם מחיר, הפסד של משהו שיכול להיות מופלא.. אז יצא שמהכאב דיברתי עם אמא שלי על זה, התלוננתי לה (בפעם האלף) שאני לא רוצה להיות הורה כמוה ויביא ילדים רק אם יהיה לי בטחון פנימי שזה לא יהיה אותו 'שחזור' ובקיצור נסחפתי להעביר ביקורת שוב ולמנות דברים שעשתה ופגעה בי... היא הקשיבה ,די בהבנה הפעם, אבל פתאום אבא שלי יצא מהחדר והתערב ואמר שהוא לא רוצה שהשיחה תמשיך כי הוא מכיר אותנו 'ויודע' שזה יגיע לצעקות אח"כ וריבים.. בקיצור ניסה לסתום פיות ולהסיח נושא. אמר לי "למה התחלת עם זה? לא היית בטוב לפני כמה דקות? למה התחלת שוב עם הנושא הזה? למה לחפור ברע?" ניסיתי להסביר לו שזה פצעים עמוקים ופחדים שנוגעים לעתיד, שכל פעם שאחשוב להתמודד עם הורות זה בטח יתעורר, אפילו אמא שלי ניסתה לומר שהיא מבינה מאיפה זה בא. אבל הוא לא רצה לשמוע וטען שזה לא נורמלי ושמבחינתו זה ברור לו ששיחות כאלה מגיעות לצעקות וריבים אח"כ והוא בטוח שככה יהיה.. שהוא מכיר אותנו... אמא שלי בפתאומיות הגיבה בחוסר סבלנות בנימת דחיה (דפוס מוכר שלה)לעצם השיחה שהתנהלה ביני לבין אבא, היא חוותה את זה כאילו אנחנו מתווכחים (מבחינתנו דיברנו) ואמרה בחוסר סבלנות ועצבנות שנפסיק ונתרחק ממנה כי היא לא יכולה לסבול את הויכוחים האלה.. אבא שלי ניסה לדבר, גם אני ניסיתי לדבר איתו אבל לא הסכמנו על כך שגלישה לצעקות בריב זה לא משהו 'לא נורמלי' ויכול לקרות לפעמים ושזה לא נורא (לדעתי).. בשבילו זה נורא. הוא ניסה לפנות לאמא שלי שתבין לתחושתו, את זוית מבטו על 'ההתנהגות הלא נורמלית', אבל היא הגיבה בעצבנות אטומה אליו ש'די! היא לא יכולה יותר לשמוע' כאילו הכל מעיק עליה..אי אפשר היה לדבר ככה עם גישה שלה, ואז אבא שלי בעצמו הגיב בדיוק איך שהוא לא רצה שאנחנו נתנהג, במן התפוצצות רגשית והתחיל להתלונן בדרמטיות נסערת ש- למה זה מגיע לו ושאם אלה החיים הוא שונא את זה שהוא מוקף בדברים כאלה ושמוטב מותו ונכנס לחדר למיטה ונאנח ונאנק שם, לא רוצה לראות אף אחד..... בעצם הוא איבד שליטה על ויסות הרגש שלו, נראה לי שמזה הוא פחד מלכתחילה שיקרה אצלי. אותי לא מפחיד להתעצבן בויכוחים איתם כי אני לא מרגישה שזה איבוד שליטה אלא פורקן וברור לי שארגע מזה והכל יחזור להיות בסדר. הוא חושב שזה לא נורמלי להיות יום אחד עצבני ויום שני רגוע. כאילו צריך להיות דבר עקבי אחד וחיובי כמובן. לדעתי כשיש פצעים פנימיים שסוחבים ומתמודדים איתם אז מצבי רוח הם חלק מלהיות אנושי לא? איך אפשר רק להיות בטוב כל הזמן? זה לא מזוייף? בכל אופן הוא טוען שעצם החפירות וההתעצבנות הזאת היא לא נורמלית.... אז מה דעתך אודי? איזה מן דינמיקה משפחתית ארורה זאת שכל אחד מצפה בתורו מן האחר שיסתום את פיו ורגשותיו כדי לאפשר 'חיים נורמלים'? והאם להתעצבן בריב עד שמרימים קול זה באמת כזה נורא ו'לא נורמלי'?