הפרצוף האמיתי שלי (או לפחות זה של היום...).

שלום אודי, אמנם הזמנת מישהי אחרת ולא אותי, אבל צירוף המילים "בחסות האנונימיות" קסם לי, והחלטתי לשתף בחוויה האישית שלי...(אני מקווה שאני לא כופה את עצמי ). יש פגישות שאני מגיעה מתיישבת, לפעמים אפילו מתחילה לומר משהו ואז פתאום הכל פורח מהראש שלי, פתאום אני לא זוכרת כלום על עצמי... תקועה לגמרי, אני מנסה ומנסה ולא מצליחה להיזכר, אני מדברת, אבל לא ממש שומעת מה אני אומרת, מבחוץ אני שומעת את עצמי ונדמה לי שאני סתם מדברת שטויות, אולי רק כדי שלא יהיה השקט המעיק הזה, אני לא מבינה מה שנאמר על ידו, סתם מבזבזת זמן וכסף. ואיפה כאן הטיפול בכלל? בזמן האחרון למדתי להקשיב לעצמי, ולזהות מצבים בהם משתלטת עלי או כאילו משתלטת עלי אישיות של מישהו אחר , פתאום אני מרגישה שאני מדברת כמו ההוא/ההיא, מרגישה שאני כאילו בגוף שלו/ה, או שהגוף שלי נהייה גוף אחר. זה ממש פיזי, אני נהיית "לא אני". זה לא שאני נעלמת לגמרי, מידי פעם יש הבלחות של מודעות . אני יודעת שזה רק כאילו, שאני זה אני ולא מישהו אחר, שזו רק הרגשה, אם כי הרגשה חזקה מאוד. זה מגיע באופן לא צפוי, זה מעצבן, הכי נורא זה שאני נהיית אמא או אבא שלי, לפעמים זה אנשים שאני לא מכירה כל כך טוב וזה פשוט מוזר ומטריד, ויש אנשים שאני המצאתי אותם ...והגולם קם על יוצרו. מי שנמצא איתי לא יכול להבחין בזה,נראה לי שיש קשר בין מה שתיארתי לבין המצב הזה שבו אני לא מצליחה לזכור שום דבר בפגישות. אולי יש גם פעמים שזה קורה ואני בכלל לא מודעת, זה בהחלט יכול להסביר כל מיני דברים. נראה לי שזה מתגבר כשיש לחץ, נראה לי שרוב חיי אני חרדה ובגלל זה זה קורה, ואולי גם בגלל שיש לי מן תכונה כזו כאילו להיכנס לראש של אנשים, להיות מאוד רגישה יש בזה יתרון הישרדותי מסוים (גדלתי בבית מופרע ביותר עם הורים מאוד פגועים ופוגעים) אבל גם חיסרון, כי אולי גם זה תורם את חלקו לטשטוש בזהות ולניתוק, יחד עם זה אני חיה גם חיים רגילים כלפי חוץ, זו הפרעה סודית ביותר ועכשיו חוץ מכם ממני והפסיכולוג אף אחד לא יודע שאני כזאת. ואולי זה בכלל לא הפרעה? אולי זה קורה לכולם ברמה זו או אחרת, קורה לכם? על כל פנים , נראה לי שחל שיפור משמעותי ב"עצמי" שלי, ואני יותר ויותר "נוכחת", עצם זה שאני יכולה לכתוב את הדברים האלו שפעם פשוט קרו וזהו מעיד על שינוי. אני עדין לא יכולה לספר בשום מקום גם לא בטיפול על הדמויות הרבות שהמצאתי ושאת חייהם חייתי כדי להרגיע את עצמי , זה נראה לי נלעג ביותר (ויש עוד דברים שאני לא יכולה להגיד בטיפול למשל שאני כותבת לפורום הזה...). לא נראה לי שאוכל אי פעם... סיפרתי קצת על דמויות שליוו אותי כשהייתי ילדה צעירה בראשי פרקים. מהבחינה הזו הגענו אולי לסוף הדרך בטיפול. אני רוצה לומר עוד משהו על החשיבות של הגבול בין הפנים והחוץ על הצורך לשמור את הסודות ועל זה שלא צריך למהר ולפרק הגנות אפילו קצת מעוותות שעובדות: כשהייתי ילדה קטנה מאוד ולאורך כל שנותיי בבית הורי, אמא שלי עשתה ואמרה דברים קשים ומפחידים מאוד (למשל הייתה מאיימת שתרצח אותנו, כי היא רוצה קבר ולא ילדה כמוני, לפני שידעתי איך בכלל נראה קבר, נדמה לי שמאז ומתמיד ידעתי מה זה קבר, הייתי מדמיינת תלולית עפר... – זו רק דוגמית קטנה) וגם לאבא שלי היו התפרצויות אלימות הוא היה פגוע ראש, כלפי חוץ נראינו משפחה נורמלית קצת מוזרה אבל היינו גם בסדר, אי אפשר הרי לדעת מה קורה בבתים של אחרים, אולי גם אצל אחרים קורים כל מיני דברים שלא מדברים עליהם?. מה שקרה בבית נשאר סגור בבית ולא דלף החוצה,לא עודדו אותנו לחיי חברה בלשון המעטה.... (אולי קצת דלף החוצה מידי פעם הילדים בשכונה היו אומרים לי שאצלכם תמיד יש רעש וצעקות זה היה שובר לי את הלב) ולכן במציאות החיצונית ובעיניי העולם הקובעות שבחוץ לא היו דברים מעולם , שום דבר לא קרה לאף אחד פשוט כלום. ולכן, לא הייתה לי לגיטימציה להיות לא בסדר הייתי צריכה להצדיק את הקיום העלוב שלי ולכן הייתי "בסדר" או לפחות השתדלתי. אני בטח אתחרט עוד כמה דקות שכתבתי את כל זה...

הי מילים, את יודעת זה ממש נשמע לי בסדר להרגיש כאילו את מדברת מישהוא אחר..לי זה קורה, אני שומעת את אחותי בקול שלי, בתנועות שלי ולפעמים זה ממש משתלט עליי...אפילו האחיינים שלי אמרו לי את ממש נשמעת כמו אמא(אחותי)לפעמים אני ממש מרגישה שזה היא שמדברת...מוזר קצת כשחושבים על זה פתאום.....אבל מעניין שדוקא מה שספרת כלל לא נשמע לי נורא, ואני מקבלת את זה אצלי, (ומקווה שגם את תקבלי זאת )אני חושבת שכלנו באיזשהו מקום מחקים אחרים או מפנימים דמות לא? (נשמעים כמו, אבא, אמא אח ועוד..) כשהייתי ילדה הייתה לי חברה דמיונית ולפעמים התנהגתי כמו החברה הדמיונית..(קצת קשה להסביר) לא חושבת שזה היה ניתוק זאת הייתה דרך להתמודדות כך לפחות אמרה לי המטפלת שלי ומוזר שזה נשמע לי פתאום טבעי ודוקא פה הביקורת שלי נעלמה...אז אני שותפה לרגש הזה שלך במעט..די דומה למה שתיארת לא? אני שמחה לשמוע שחל שינוי,זה אומר דוקא שהטיפול כן עוזר לך למרות שאת באה ומתקשה להביא את עצמך, וואו לי זה קרה המון שברחו לי המילים או לא ידעתי מה לומר... בלאק כזה, או ששכחתי... ולכלם היו בתים לא מי יודע מה, במיוחד לכל מי שמשתף פה נראה לי...השאלה מה אנחנו עושים עם זה הלאה ואיך בונים את הבתים שלנו כמבוגרים אחראים לילדינו. אל תתחרטי שכתבת אני חושבת שזה דוקא טוב ששתפת, זה מוריד מהלב... כן כפי שאת שמה לב התאוששתי לי קצת...תודה, נראה לי שעזרת לי לראות דברים, גם אם זה לא ממש נראה כך...שלך, מיכל (שם מלא :)) וואו..

תודה לך על הדברים שכתבת, זה בהחלט מרגיע שיש מי שמרגיש כמוני. לי זה לא מפריע להיות כזו כי אני לא זוכרת מצב שונה מזה. אני חושבת שלכל אחד יש כמה "קולות" או ששכל אדם בנוי ממספר ישויות, נראה לי שאצלי וגם אצלך כנראה (?) יש אולי איזה חוסר ברציפות או בהפנמה של הישויות השונות עד שזה מרגיש כמו "לא אני" ... אני קוראת אותך והרבה פעמים מזדהה עם מה שאת מתארת. אני חושבת שקבלת החלטה אמיצה וקשה מאוד בקשר לסיום, גם בעלי לא כל כך אוהב שאני הולכת ולכן אני מאוד מבינה אותך (לפעמים גם אני לא אוהבת). נקווה שיהיה רגוע גם בפנים וגם בחוץ עם כל המלחמה הזו...

כנראה שאני לא כזאת אמיצה. לקח לי ארבעה ימים להעז ולחזור לפורום כדי לקרוא מה כתבת לי...היו לי כל מיני מחשבות ופחדתי מאוד מהתגובה. כנראה שנבהלתי והכנסתי גם אותך (ואת כל העולם) לתוך הפחדים שלי...החלטתי שיותר אני לא יבוא כי הפורום זה סתם...ממילא יש עכשיו מלחמה אז זה לא הזמן וזה... אבל עכשיו אני רואה שסתם פחדתי. תודה רבה.